הרב מנחם מענדל חדאד | הלכה, שו"ת, חסידות

מדוע דווקא תפילת הצהריים נקראת "מנחה"? הרי גם בבוקר, יחד עם קרבן התמיד, היו מקריבים מנחת חביתין. אם כן, מה ראו חז"ל לייחד את השם הזה לתפילה שבאמצע היום? בשאלה זו פתחו התוספות במסכת פסחים, וכאן נביא את הביאור המלא, על פי דברי הראשונים, ערוך השולחן ודברי הרבי הריי"צ מחב"ד. שאלת התוספות התוספות במסכת פסחים דף ק"ז עמוד א' מקשים: הרי בבית המקדש היו מקריבים מנחת חביתין (קמח ושמן) יחד עם קרבן התמיד, גם של שחר וגם של בין הערביים. אם השם "מנחה" הוא על שם המנחה שהובאה עם התמיד, מדוע נבחרה דווקא התפילה שבאמצע היום להיקרא כך, ולא תפילת שחרית? תירוץ התוספות: עת רצון מתרצים התוספות על פי הגמרא במסכת ברכות: אליהו הנביא לא נענה במעמד הר הכרמל אלא בתפילת המנחה, בזמן שהקריב את קרבן המנחה של בין הערביים. כיוון שהוכח שזה עת רצון, נקבע השם "מנחה" לתפילה שבזמן זה. קושיית ערוך השולחן אך בעל ערוך השולחן, בריש הלכות תפילת המנחה בסימן רל"ב, מקשה על התוספו...

סוגיית הגאולה · הוספה (ב) פתיחה שני ה'קול קורא' האחרונים של אדמו"ר מוהריי"צ פונים אל "החושבים שאינם מאמינים" — אל אלה שזנחו את האמונה בביאת המשיח בשם ה"מודרניזם". המכתב פותח בפסוק: "זֶה יֹאמַר לַה' אָנִי, וְזֶה יִקְרָא בְשֵׁם יַעֲקֹב, וְזֶה יִכְתֹּב יָדוֹ לַה' וּבְשֵׁם יִשְׂרָאֵל יְכַנֶּה" (ישעיה מד, ה). א. אזהרת הנביא — "בא בחדריך" הרבי מביא את אזהרת ישעיהו לזמן הנוכחי: "לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וּסְגֹר דְּלָתְךָ בַּעֲדֶךָ, חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבָר זָעַם, כִּי הִנֵּה ה' יֹצֵא מִמְּקוֹמוֹ לִפְקֹד עֲוֹן יֹשֵׁב הָאָרֶץ עָלָיו" (ישעיה כו, כ). הנביא מזהיר מפני ההסתבכות בין רגלי האומות בעת עונשן. על היהודים — מלבד מילוי חובתם כאזרחים — להיסגר ב"חדרים" שלהם: לנער מעליהם את עוונותיהם, ואת האמונה היהודית המוזנחת, ולחזור בתשובה ולקוות לגאולה. ב. מודרניזם מול "בטלנות" עיקר תוכחתו של הרבי מופנית אל המודרניים שראו באמונת המשיח "אגדה דמיונית", וכינו את אבותיהם המאמינים בשם "...

סוגיית הגאולה · הוספה (א) פתיחה בערב ראש חודש סיוון תש"א (1941), בעיצומה של מלחמת העולם השנייה ושואת יהודי אירופה, פרסם כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ קריאה נרגשת אל כלל ישראל. בארבעה חודשים שלאחר מכן הוסיף עוד שלושה מכתבים. ארבעת המכתבים נודעו בשם "קול קורא", והוטבע בהם המשפט: "לְאַלְתַּר לִתְשׁוּבָה — לְאַלְתַּר לִגְאֻלָּה". כלומר, שעל ידי התעוררות מיידית לתשובה תזורז הגאולה. המכתבים פורסמו בעיתונות היהודית ובירחון "הקריאה והקדושה". להלן תמצית שני הראשונים. א. ה'קול קורא' הראשון — "לאלתר לגאולה" הרבי פותח בתיאור האש המשתוללת בעולם הישן, המאיימת לכלות חלק עצום מעם ישראל. הקריאה הרגילה לתשובה, תפילה ותענית — אף שנכונה היא — אינה מספקת לעת כזאת, ושתי סיבות למיעוט ההתעוררות: הנקראים חרשים, והקריאה אינה כראוי. שני מיני אש: בעוד שבאירופה אוכלת אש את גופם של ישראל, בוערת באמריקה אש חרישית המכלה את נשמתם — אש של קרירות וכפירה. הקריאה האמיתית: המנהיגים הרוחניים הזניחו לומר להמון את הקריאה שקבעו חז"ל לזמנים כאלה: "פּוּרְעָנוּ...

סוגיית הגאולה · שיעור ח פתיחה בשיעור זה — סיום סוגיית הגאולה — נעמוד על קביעתו של כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש: שדורנו הוא הדור האחרון לגלות והדור הראשון לגאולה, ועל הכלי המעשי שנתן כדי לחיות כבר עתה "מעין הגאולה". א. "בסיומא דעקבתא" במאמר הראשון שאמר כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש קבע שנמצאים אנו בעקבתא דמשיחא, ובסיומא דעקבתא, והעבודה כעת היא לגמור את המשכת השכינה — ולא רק שכינה, אלא עיקר השכינה — ובתחתונים דווקא. ובמשך השנים הוסיף וקבע: לאור כך שבדורנו כבר התקיימו כל סימני חז"ל אודות עקבתא דמשיחא (המובאים בסיום מסכת סוטה), ובמיוחד לאור ריבוי הפצת התורה וקיום המצוות ברחבי תבל — העולם כבר בשל ומוכן לגאולה. ופסק שדורנו הוא הדור האחרון לגלות והדור הראשון לגאולה. ב. עבודה בהתאם לחידוש הגאולה ממילא אנו נמצאים בשלב שבו תכף ומיד אנו נכנסים לגאולה האמיתית והשלמה, ונדרשת עבודה בהתאם. כשם שהאבות הקדושים, כהכנה למתן תורה, התנהגו בהתאם לחידושו — חיבור עליונים ותחתונים, רוחניות עם גשמיות — על ידי שלקחו אבר גשמי מגופם והחדירו בו קדושה (מצוות מילה), כך עבודת דורנו צריכ...

נספח: הלכות מלך המשיח לרמב"ם · פרק יב (סיום) פתיחה בפרק האחרון מבאר הרמב"ם כיצד תהיה הנהגת העולם בימות המשיח, ומדוע השתוקקו חכמי ונביאי ישראל לימים אלו. בכך נחתם הספר כולו. א. עולם כמנהגו נוהג "אַל יַעֲלֶה עַל הַלֵּב שֶׁבִּימוֹת הַמָּשִׁיחַ יִבָּטֵל דָּבָר מִמִּנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם, אוֹ יִהְיֶה שָׁם חִדּוּשׁ בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית — אֶלָּא עוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג. וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר בִּישַׁעְיָה 'וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ' — מָשָׁל וְחִידָה" (הלכות מלך המשיח פי"ב, א). הנמשל: שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי האומות המשולים לזאב ולנמר, ויחזרו כולם לדת האמת, ולא יגזלו ולא ישחיתו. השינוי העיקרי — שמלכות ישראל תמלוך והמקדש ייבנה. ב. סדר הדברים — לא נדע עד שיהיו בתחילת ימות המשיח תהיה מלחמת גוג ומגוג, ואליהו הנביא יבוא לבשר. אך: "וְכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן — לֹא יֵדַע אָדָם אֵיךְ יִהְיוּ עַד שֶׁיִּהְיוּ. שֶׁדְּבָרִים סְתוּמִין הֵן אֵצֶל הַנְּבִיאִים, וְגַם הַחֲכָמִים אֵין לָהֶם קַבָּלָה בִּדְבָרִים אֵלּוּ" ...

ספח: הלכות מלך המשיח לרמב"ם · פרק יא, הלכה ד פתיחה הלכה ד היא מן ההלכות המרכזיות בכל הנושא: בה מגדיר הרמב"ם מיהו האדם הראוי לכהן כמלך המשיח, ואת שני שלבי התגלותו — "חזקת משיח" ו"משיח ודאי". א. הסימנים — "חזקת משיח" "וְאִם יַעֲמֹד מֶלֶךְ מִבֵּית דָּוִד, הוֹגֶה בַּתּוֹרָה וְעוֹסֵק בְּמִצְווֹת כְּדָוִד אָבִיו, כְּפִי תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְשֶׁבְּעַל פֶּה, וְיָכֹף כָּל יִשְׂרָאֵל לֵילֵךְ בָּהּ וּלְחַזֵּק בִּדְקָהּ, וְיִלָּחֵם מִלְחֲמוֹת ה' — הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא מָשִׁיחַ" (הלכות מלך המשיח פי"א, ד). כלומר, ארבעה סימנים: מלך מבית דוד, הוגה בתורה ועוסק במצוות, כופה את כל ישראל ללכת בדרך התורה ולחזק את פרצותיה, ונלחם מלחמות ה'. בהתקיימם — חל עליו דין מלך מבית דוד, ועל ישראל לשמוע לו. אך עדיין אין ודאות שהוא המשיח. ב. השלמת התהליך — "משיח ודאי" "אִם עָשָׂה וְהִצְלִיחַ, וְנִצַּח כָּל הָאֻמּוֹת שֶׁסְּבִיבָיו, וּבָנָה מִקְדָּשׁ בִּמְקוֹמוֹ, וְקִבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל — הֲרֵי זֶה מָשִׁיחַ בְּוַדַּאי" (שם). רק...

נספח: הלכות מלך המשיח לרמב"ם · פרק יא, הלכה ג פתיחה האם על מלך המשיח להוכיח את זהותו על ידי ניסים ומופתים? בהלכה ג קובע הרמב"ם שלא — והראיה מהנהגת חכמי ישראל בימי בר-כוזיבא. א. אין צורך באותות ומופתים "אַל יַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁהַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים, וּמְחַדֵּשׁ דְּבָרִים בָּעוֹלָם, אוֹ מְחַיֶּה מֵתִים, וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ — אֵין הַדָּבָר כֵּן" (על פי הלכות מלך המשיח פי"א, ג). הטעם: מכיוון שתפקיד המשיח הוא להשיב את שלמות התורה והמצוות — ואין הניסים חלק ממטרתו. ב. הראיה מבר-כוזיבא רבי עקיבא, חכם גדול מחכמי המשנה, היה נושא כליו של בר-כוזיבא המלך, והיה אומר עליו שהוא המלך המשיח — ודימה הוא וכל חכמי דורו שבר-כוזיבא הוא המלך המשיח. ומכך שחכמי הדור לא ביקשו מבר-כוזיבא שיעשה אות או מופת כדי להיווכח שהוא המשיח — מוכח שמלך המשיח אינו צריך לעשות אותות ומופתים. (ולבסוף נהרג בר-כוזיבא בעוונות, ונודע שאינו המשיח.) ג. הערה — חזקת משיח כתהליך ההלכה אינה רואה את אמונת רבי עקיבא כטעות חמורה, אלא כהכרה שבר-כוזיבא היה אז, על פי...

נספח: הלכות מלך המשיח לרמב"ם · פרק יא, הלכות א–ב פתיחה בפרק יא פותח הרמב"ם בהגדרת תפקיד מלך המשיח ובחובה ההלכתית להאמין בו ולצפות לביאתו, ומביא לכך שלוש ראיות מן התורה. א. הלכה א — תפקיד המשיח והחובה להאמין "הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ עָתִיד לַעֲמֹד וּלְהַחֲזִיר מַלְכוּת דָּוִד לְיָשְׁנָהּ, לַמֶּמְשָׁלָה הָרִאשׁוֹנָה, וּבוֹנֶה הַמִּקְדָּשׁ וּמְקַבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל. וְחוֹזְרִין כָּל הַמִּשְׁפָּטִים בְּיָמָיו כְּשֶׁהָיוּ מִקֹּדֶם. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין בּוֹ, אוֹ מִי שֶׁאֵינוֹ מְחַכֶּה לְבִיאָתוֹ — לֹא בִּשְׁאָר נְבִיאִים בִּלְבַד הוּא כּוֹפֵר, אֶלָּא בַּתּוֹרָה וּבְמֹשֶׁה רַבֵּנוּ" (הלכות מלך המשיח פי"א, א). ב. לא די באמונה — נדרשת ציפייה מדייק הרמב"ם: "מִי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין בּוֹ — אוֹ מִי שֶׁאֵינוֹ מְחַכֶּה לְבִיאָתוֹ". כלומר, אין להסתפק באמונה בלבד — שהיא בבחינת מקיף על האדם — אלא נדרשת גם הציפייה והקיווי, "מחכה לביאתו". ההבדל: ידיעה כללית שמשיח יבוא "באחד הימים" אינה "ציפייה". הציפייה היא כמי שמחכה לאורח המג...