הרב מנחם מענדל חדאד | הלכה, שו"ת, חסידות

בדורנו נפוץ מאוד לשלוח משלוח מנות דרך חנות, אתר אינטרנט, שליח או הזמנה טלפונית. אדם מתקשר לחנות, מזמין משלוח לחבירו, והחנות שולחת את המנות למקבל. השאלה היא האם באופן כזה יוצאים ידי חובת משלוח מנות, ובפרט כאשר המשלח משלם רק לאחר מכן, כך שבשעה שהמקבל מקבל את המנות, ייתכן שהמנות עדיין אינן שייכות למשלח. תשובה בקצרה אפשר לצאת ידי חובת משלוח מנות דרך חנות, אך צריך להקפיד שהמנות ייחשבו שייכות למשלח לפני שהן מגיעות למקבל. לכן הדרך הנכונה היא לבקש מבעל החנות שיזכה את המנות למשלח על ידי אדם אחר, ורק לאחר מכן ישלח אותן למקבל. שורש השאלה תלוי בהגדרת מצוות משלוח מנות. הפסוק אומר: "ומשלוח מנות איש לרעהו". מלשון זו משמע שהמנות צריכות להיות של האיש — של המשלח — ורק אחר כך להגיע לרעהו. אין זו רק פעולה של גרימת הנאה לחבר, אלא שליחת מנות ממנו אליו. לכן, אם אדם מתקשר לחנות ומבקש לשלוח סלסלה לחבירו, אבל בשעת המסירה המקבל מקבל למעשה מוצר של בעל החנות, ועדיין לא נעשה קניין המייחס את המנות למשלח — יש לדון האם זה נחשב "מנות איש לרעהו". מצד אחד, ברור שהמשלח יזם את הנתינה, שילם או התחייב לשל...

אחת השאלות העדינות בדיני שבת היא שאלת אדם מבוגר הזקוק לטיטול, תחבושת ספיגה או אמצעי רפואי דומה, במקום שאין עירוב. מצד אחד, מדובר בחפץ הנלבש על הגוף. מצד שני, הוא אינו בגד רגיל, אלא אמצעי רפואי או תפקודי. לכן יש לברר האם הוא נחשב לבוש, או שמא הוא משא שאסור לצאת בו בשבת. תשובה בקצרה טיטול למבוגר או אמצעי ספיגה הנצרך לאדם ומשמש את גופו בדרך לבישה נחשב בדרך כלל כחלק מצורכי הגוף והלבוש, ויש מקום להתיר לצאת בו גם במקום שאין עירוב. אבל אם מדובר בפריט נוסף שאינו נצרך כעת, או שהוא נישא בכיס “ליתר ביטחון”, הרי הוא משא ואסור. שורש הדיון הוא ההבחנה בין לבוש לבין משא. בגדים שהאדם לובש על גופו אינם נחשבים משא, מפני שהם טפלים לגוף ומשמשים אותו. לעומת זאת, חפץ שהאדם נושא כדי להשתמש בו מאוחר יותר, גם אם הוא קטן או חשוב, נחשב משא. לכן השאלה בטיטול למבוגר היא: האם האדם “נושא” אותו, או “לובש” אותו. כאשר מדובר באדם הזקוק לכך מחמת בריאותו, גילו או מצבו התפקודי, והטיטול נלבש על הגוף בדרך המקובלת, הוא דומה יותר לבגד מאשר לחפץ. הוא מכסה את הגוף, שומר על נקיות האדם, מונע בושה, ומשמש צורך ישיר של הגוף. במצב כזה ...

במקום שאין עירוב, לפעמים אדם מחפש דרך להעביר חפץ בלי לטלטל אותו ביד או בכיס. אחת הדרכים שעולות היא ללבוש את הדבר. למשל: ללבוש שתי חגורות, שני מעילים, כמה שכבות בגדים, או פריט נוסף שאינו באמת נצרך לו, כדי להביאו לבית הכנסת או לבית אחר. השאלה היא האם לבישה כזו מועילה, או שמא זו הערמה והדבר נחשב משא. תשובה בקצרה בגד הנלבש כדרך לבוש נחשב לבוש ומותר. אבל אם האדם לובש פריט בצורה שאינה דרך לבישה, או שברור שכל מטרתו להעבירו, יש לדון אם הדבר נחשב הערמה או משא. שתי חגורות מותרות רק כאשר שתיהן משמשות כלבוש או נוי אמיתי, ולא כאשר אחת מהן היא חפץ מועבר בלבד. היסוד הוא שהוצאה נאסרה בחפצים, לא בלבוש. לכן אדם רשאי לצאת עם בגדיו, אפילו אם אינם הכרחיים לחלוטין. אם קר בחוץ והוא לובש מעיל, צעיף וכובע, ודאי שאלה בגדים. אם הוא לובש סוודר נוסף בדרך רגילה, גם זה יכול להיחשב לבוש. אבל אם אדם לובש בגדים רק כדי להעבירם למקום אחר, והלבישה אינה טבעית או רגילה, יש מקום לשאלה. האם ההלכה מתייחסת לכך כלבוש, מפני שסוף סוף הוא לובש? או שמכיוון שמטרתו להעביר, ואין זה דרך לבישה רגילה, הדבר דומה למשא? בפוסקים מבואר שדרך הל...

אחת השאלות החמורות בדיני שבת היא מה לעשות כאשר מוצאים בחוץ תפילין, ספר תורה, כתבי קודש או חפצי קדושה במקום שאין עירוב. מצד אחד, אסור לטלטל ולהוציא חפצים בשבת. מצד שני, יש כאן חשש גדול של ביזיון כתבי הקודש. ההלכה צריכה לאזן בין שמירת שבת לבין כבוד התורה. תשובה בקצרה אין לטלטל תפילין או ספר תורה בשבת כרגיל במקום שאין עירוב. אך מפני כבוד כתבי הקודש, הפוסקים דנו בדרכים מיוחדות להצילם מביזיון, כגון לבישת תפילין בדרך לבישה, או העברה באופן המותר לפי פרטי הדין. למעשה, בכל מקרה כזה יש לפעול לפי הוראת רב, ואם אין אפשרות לשאול — לבחור בדרך שממעטת באיסור ומונעת ביזיון. בגמרא ובפוסקים נידון דין המוצא תפילין בשבת. מכיוון שתפילין הם חפץ של קדושה, אין להשאירם במקום שבו יתבזו, ייגנבו, יירטבו או יידרסו. מצד שני, אין היתר פשוט לקחת אותם ביד ולהכניסם לבית, אם אין עירוב. לכן נקבעו דרכים מיוחדות להצלתם. אחת הדרכים היא להניח את התפילין בדרך לבישה ולהכניסם כך. תפילין, כאשר הם מונחים על הראש ועל היד כמצוותם, אינם נישאים כחפץ רגיל אלא נלבשים בדרך מצווה. אולם גם בזה יש פרטי דינים: האם מדובר בזוג אחד או בכמה זוגו...

אחת השאלות המעשיות ביותר במוצאי שבת היא מתי מותר להתחיל לעשות מלאכה. השבת הסתיימה, כבר לילה, אבל עדיין לא נאמרה ההבדלה. האם מותר להדליק אור, להשתמש בטלפון, לנסוע, לכתוב, או שצריך להמתין להבדלה על הכוס? תשובה בקצרה אסור לעשות מלאכה במוצאי שבת עד שמבדילים. מי שכבר התפלל ערבית ואמר “אתה חוננתנו” רשאי לעשות מלאכה. מי שלא התפלל, או שהתפלל ושכח “אתה חוננתנו”, צריך לומר תחילה: “ברוך המבדיל בין קודש לחול”, ואז מותר לו לעשות מלאכה. עדיין אסור לו לאכול עד שיעשה הבדלה על הכוס. שורש הדין הוא שהשבת אינה יוצאת רק מבחינה אסטרונומית. אמנם לאחר צאת הכוכבים הסתיים יום השבת, אבל כדי לעבור בפועל מקודש לחול צריך לעשות הבדלה. ההבדלה היא הכרזה הלכתית ורוחנית: עכשיו אנו מבדילים בין קדושת שבת לבין ימי החול. חז”ל תיקנו הבדלה בשני אופנים: בתפילה ועל הכוס. בתפילת ערבית של מוצאי שבת אומרים “אתה חוננתנו” בברכת “אתה חונן”. בכך האדם מבדיל בתפילה, ומותר לו לאחר מכן לעשות מלאכה. אחר כך מבדילים גם על הכוס, כדי לקיים את תקנת ההבדלה בשלמותה. אם אדם עדיין לא התפלל ערבית, והוא צריך לעשות מלאכה, כגון להדליק אור, לחייג בטלפון...

במוצאי שבת, לאחר תפילת ערבית, נהגו לומר “ויהי נועם” ו“ואתה קדוש”. מנהג זה מוכר מאוד, אך רבים אינם יודעים את טעמו ואת כלליו: מדוע אומרים אותו דווקא במוצאי שבת, למה מדלגים עליו כאשר חל יום טוב באמצע השבוע, ומה הקשר בין “ויהי נועם” לבין תחילת ימי המעשה? תשובה בקצרה אומרים “ויהי נועם” במוצאי שבת כברכה לפתיחת שבוע של מלאכה. כאשר חל יום טוב באמצע השבוע, ואין שישה ימי מעשה שלמים, אין אומרים “ויהי נועם”. בדרך כלל, כאשר אין אומרים “ויהי נועם”, אין אומרים גם “ואתה קדוש”, לפי סדר המנהג. הפסוק “ויהי נועם ה’ אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו” מבקש מהקב”ה שהשראתו וברכתו יהיו על מעשי ידינו. לכן הוא מתאים במיוחד למוצאי שבת, כאשר האדם יוצא מן השבת אל ימי המעשה. לאחר יום של קדושה ומנוחה, הוא מבקש שהחול לא יהיה מנותק מן הקדושה, אלא שמעשה ידיו במשך השבוע יהיו מבורכים ומכוונים. לכן אומרים “ויהי נועם” דווקא במוצאי שבת, בפתיחת השבוע. שבת הייתה יום שבו לא עשינו מלאכה. עכשיו אנו חוזרים לעולם המעשה, לעבודה, לפרנסה, למסחר, לכתיבה, לבנייה ולפעילות. לפני שנכנסים לעולם הזה, מבקשים: “ומעשה ידינו כוננה עלינו”. מכא...

במוצאי שבת מוסיפים בתפילת ערבית את נוסח “אתה חוננתנו” בתוך ברכת “אתה חונן”. תוספת זו היא ההבדלה שבתפילה, והיא מתירה לאדם לעשות מלאכה לאחר התפילה. אך מה הדין אם אדם שכח לומר “אתה חוננתנו”? האם עליו לחזור ולהתפלל שמונה עשרה? תשובה בקצרה בדרך כלל, מי ששכח לומר “אתה חוננתנו” אינו חוזר להתפלל, מפני שהוא עתיד להבדיל על הכוס. אבל אם אכל לפני שהבדיל, או במקרים שבהם אין לו אפשרות להבדיל על הכוס, יש פרטי דינים מיוחדים ויש לשאול רב. לעניין מלאכה, אם שכח “אתה חוננתנו”, יאמר “ברוך המבדיל בין קודש לחול” לפני שיעשה מלאכה. חז”ל תיקנו הבדלה בתפילה ועל הכוס. לכן כאשר אדם שכח את ההבדלה שבתפילה, עדיין יש לו אפשרות לקיים את ההבדלה על הכוס. משום כך, להלכה בדרך כלל אינו חוזר להתפלל. החזרה על תפילת שמונה עשרה אינה דבר קל, ואינה נעשית כאשר ניתן להשלים את ההבדלה בדרך אחרת. מקומו של “אתה חוננתנו” הוא בברכת “אתה חונן”, מפני שהבדלה תלויה בדעת. כדי להבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך ובין ישראל לעמים, צריך דעת. לכן תיקנו לומר את ההבדלה דווקא בברכת הדעת. נוסף לכך, מכיוון שאסור לבקש צרכיו קודם הבדלה, קבעו את ההבדלה ב...

שאלה מעשית מאוד בדיני פורים היא האם נשים חייבות במצוות משלוח מנות. מצד אחד, מצוות פורים שייכות גם לנשים, משום שאף הן היו באותו הנס. מצד שני, בפסוק נאמר "ומשלוח מנות איש לרעהו", ויש שדייקו מלשון "איש" שאולי החיוב נאמר דווקא באנשים. תשובה בקצרה להלכה, נשים חייבות במשלוח מנות. לכן אישה צריכה לשלוח שתי מנות לאישה אחת. לכתחילה איש ישלח לאיש, ואישה תשלח לאישה, כדי להימנע מחששות של צניעות וספק קידושין. הרמ"א פוסק במפורש: "ואשה חייבת במתנות לאביונים ומשלוח מנות כאיש, ואשה תשלח לאשה ואיש לאיש, אבל לא בהיפך, שלא יבוא איש לשלוח לאלמנה ויבואו לידי ספק קידושין". מדברי הרמ"א עולה בבירור שנשים חייבות במשלוח מנות, אלא שיש סדר ראוי כיצד לקיים את המצווה: איש לאיש ואישה לאישה. אמנם הפרי חדש חלק וסבר שנשים פטורות ממשלוח מנות, משום שנאמר "איש לרעהו" — איש ולא אישה. אך רבים מן האחרונים דחו ראיה זו. שכן מצינו בכמה מקומות שהתורה משתמשת בלשון "איש" אף כאשר הדין כולל גם נשים, והלשון באה ללמד פרט מסוים ולא למעט נשים לגמרי. נוסף לכך, נשים חייבות במצוות פ...

  בדורנו נפוץ מאוד לשלוח משלוח מנות דרך חנות, אתר אינטרנט, שליח או הזמנה טלפונית. אדם מתקשר לחנות, מזמין משלוח לחבירו, והחנות שולחת את המנות למקבל. השאלה היא האם באופן כזה יוצאים ידי חובת משלוח מנות, ובפרט כאשר המשלח משלם רק לאחר מכן, כך שבשעה שהמקבל מקבל את המנות, ייתכן שהמנות עדיין אינן שייכות למשלח. תשובה בקצרה אפשר לצאת ידי חובת משלוח מנות דרך חנות, אך צריך להקפיד שהמנות ייחשבו שייכות למשלח לפני שהן מגיעות למקבל. לכן הדרך הנכונה היא לבקש מבעל החנות שיזכה את המנות למשלח על ידי אדם אחר, ורק לאחר מכן ישלח אותן למקבל. שורש השאלה תלוי בהגדרת מצוות משלוח מנות. הפסוק אומר: "ומשלוח מנות איש לרעהו". מלשון זו משמע שהמנות צריכות להיות של האיש — של המשלח — ורק אחר כך להגיע לרעהו. אין זו רק פעולה של גרימת הנאה לחבר, אלא שליחת מנות ממנו אליו. לכן, אם אדם מתקשר לחנות ומבקש לשלוח סלסלה לחבירו, אבל בשעת המסירה המקבל מקבל למעשה מוצר של בעל החנות, ועדיין לא נעשה קניין המייחס את המנות למשלח — יש לדון האם זה נחשב "מנות איש לרעהו". מצד אחד, ברור שהמשלח יזם את הנתינה, שילם או התחייב ל...

אחת השאלות הידועות בדיני פורים היא מדוע אין מברכים על מצוות משלוח מנות. הרי מצוות משלוח מנות מפורשת במגילה: "ומשלוח מנות איש לרעהו", וכשם שמברכים על מקרא מגילה, על נר חנוכה ועל מצוות רבות אחרות, לכאורה היה מקום לברך גם לפני קיום מצווה זו: "ברוך אתה ה'... אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על משלוח מנות". תשובה בקצרה אין מברכים על משלוח מנות, מפני שמצווה זו תלויה גם במקבל, וכן מפני שעיקר עניינה להרבות אהבה, שלום ורעות — ודבר זה ראוי שייעשה מתוך רגש פנימי של אהבת ישראל, ולא כמעשה טכני הנעשה רק מחמת ציווי. הראשונים והאחרונים דנו בכלל גדול: מדוע אין מברכים על מצוות מסוימות, כמו צדקה, כיבוד אב ואם, מתנות לאביונים ומשלוח מנות. אחד ההסברים הידועים הוא שמצווה שתלויה גם באדם אחר אינה דומה למצווה שביד האדם לבדו. כאשר אדם מניח תפילין, נוטל לולב או מדליק נר חנוכה — קיום המצווה תלוי בעיקר בו. אבל כאשר אדם נותן משהו לאחר, יש כאן צד שני: המקבל. לפי זה ניתן להבין את הטעם שאין מברכים על משלוח מנות. אף שהמשלח עו...