הרב מנחם מענדל חדאד | הלכה, שו"ת, חסידות

אחת השאלות העדינות והעמוקות העולות בענייני תחיית המתים היא שאלת הקשר הזוגי: אישה שהתחתנה פעמיים, ושני בעליה נפטרו, לאיזה בעל היא תחזור בתחיית המתים? בספר “מצב הישר” מובא מעשה באישה שהייתה נשואה לבעל מופלג בתורה וביראת שמים. לאחר שבעלה נפטר, היא חששה להינשא בשנית, שמא אם תינשא לאדם אחר לא תזכה לחזור לבעלה הראשון בתחיית המתים. כאשר נשאלה דעתו של המחבר בעניין, מסקנתו הייתה שאישה זו יכולה להתחתן ללא חשש, ובכל אופן היא תחזור לבעלה הראשון. את ההוכחה לכך הוא מביא מדברי הזוהר, שכותב בתרגום מארמית: “אשה שנישאת לשניים בעולם הזה, תחזור (לעתיד) לראשון”. אלא שכאן מתעוררת שאלה הלכתית: כיצד יישא הבעל הראשון את אשתו, בשעה שהתורה אוסרת להתחתן עם גרושתו לאחר שנישאה לאדם אחר? התורה אומרת: “והלכה והיתה לאיש אחר… לא יוכל בעלה הראשון… לשוב לקחתה” (כד, ב-ד). על כך תירץ בעל “מצב הישר”, כי מצווה זו לא תתקיים לעתיד לבוא. אמנם הסבר זה קשה, מפני הכלל הידוע שהתורה לא תשתנה. הגאון רבי יוסף חיים מבגדד, בספרו “רב פעלים”, מביא שאלה זו ומבאר באופן אחר: בזמן תחיית המתים יתבטל הקשר הגופני שהיה לפני התחי...

לאחר שהובא שהמתים שיקומו לתחייה יצטרכו לכאורה להיטהר, נתבאר שהם ייטהרו מיידית על ידי ה”טל תורה” שיחייה אותם. אך מהו “טל תורה” זה, ומדוע בכוחו לא רק להחיות את המתים אלא גם לטהר אותם מטומאתם? בזוהר נאמר, בתרגום מארמית: “בזמן שהקב”ה עתיד להחיות את המתים, הוא עתיד להריק טל מראשו עליהם. ובטל הזה יקומו כל הגופים מעפר, זהו שכתוב ‘כי טל אורות טלך’. אלו אורות ממש מאלו האורות של מעלה שבהם עתיד להריק חיים לעולם”. מדובר אפוא באור אלוקי נפלא, הנקרא בשם “טל” בשל עליונותו ורוממותו. בתורת החסידות מוסבר שישנו הבדל יסודי בין טל ובין גשם. הגשם תלוי, גם בגשמיות, במצב העולם. הוא נוצר ותלוי באדים שעולים מן הארץ, ולכן הוא יורד רק בתקופות מסוימות בשנה. הטל, לעומת זאת, יורד מעצמו, ללא כל פעולה מצד הארץ, ולכן הוא יורד תמיד. בדומה לכך, גם באור האלוקי קיימות שתי דרגות כלליות. ישנו אור כזה שיש לנבראים קשר כלשהו עמו, ועבודת הנבראים יכולה להשפיע עליו במידה מסוימת. במובן זה הוא דומה לגשם: הוא יורד מלמעלה, אך תלוי גם במה שמתרחש למטה. לעומת זאת, ישנו אור אלוקי בדרגה גבוהה ביותר, שלגביו הנבראים כלל אינם ת...

נצייר לעצמנו את הרגע המיוחל של הגאולה: הרבי מלך המשיח מגיע, בית המקדש נבנה, ועם ישראל מתקבץ לארצו. קיימת מצוות עשה להקריב פעמיים בכל יום את קרבן התמיד, ואנו רוצים כמובן לקיים מיד את המצווה שלא קויימה קרוב לאלפיים שנה. אך כאן מתעוררת שאלה פשוטה וחזקה: הרי כולנו טמאי מתים, ואסור לנו להיכנס לבית המקדש. האם ניאלץ להמתין שבעה ימים עד תום טהרתנו על ידי מי החטאת, כפי שנאמר בפרשת חוקת: “הנוגע במת לכל נפש אדם וטמא שבעת ימים” (יט, יא)? באחת ההתוועדויות התבטא הרבי מלך המשיח, שתיכף ומיד תבוא הגאולה ונקריב קרבנות בבית המקדש עוד היום. ומיד שאל הרבי: הרי צריכים להמתין שבעה ימים ורק לאחר מכן נהיה טהורים. ואם כן, איך אפשר לומר שנקריב קרבנות עוד היום? על כך ענה הרבי, שיש צדיקים שיקומו מיד בבוא הגאולה, כמו משה, אהרן ובניו, והם — שאינם טמאים — יוכלו להקריב מיד. אמנם גם לגבי אלה שיקומו בתחיית המתים קיימת שאלה של טהרה מטומאת עצמם. אך הרבי הסביר: “אף שבנבואת הגאולה (יחזקאל לו, כה) נאמר ‘וזרקתי עליכם מים טהורים’ הרי לא מצינו בשום מקום שכאשר יקומו אברהם אבינו, משה ואהרן, ושאר הצדיקים, הם יצטרכו ...

שאלה יסודית עולה בנוגע לתחיית המתים: האם כהנים שיקומו בתחיית המתים ימשיכו להיות כהנים, או שמא מאחר שהם קמים בגוף חדש – קדושת הכהונה אינה חוזרת עמהם? בגיליון קודם הובאה הדעה שרב כהנא היה כהן, ולאחר פטירתו וקימתו לתחייה על ידי רבי יוחנן, פרחה כהונתו ממנו, ודינו הפך להיות כדין ישראל שאינו כהן. לפי זה היה מקום לחדש, לכאורה, שהכהנים שיקומו בתחיית המתים לא יהיה להם גדר של כהנים, אלא יהיו כישראלים לכל דבר. אמנם באמת אי אפשר לומר כך כלל וכלל. ראשית, מסברה: כל הכהונה באה בירושה מאב לבן. לכאורה, קורבתו של הכהן כבן של אביו בוודאי נשארת גם לאחר הקימה לתחייה, ואם כן גם כהונתו חייבת להישאר. שנית, המדרש מדייק מן הפסוק “זאת משחת אהרן”, שגם לעתיד לבוא לא יצטרכו אהרן ובניו משיחה חדשה לכהונה, אלא הם יישארו בכהונתם גם אז. יתירה מזו, הגמרא במסכת סנהדרין אומרת במפורש שבזמן הגאולה יתנו את התרומה לאהרן הכהן, כציווי התורה: “ונתתם ממנו את תרומת ה’ לאהרן הכהן”. ובלשון הגמרא: “וכי אהרן לעולם קיים? והלוא לא נכנס לארץ ישראל, שנותנים לו תרומה? אלא מלמד שעתיד לחיות וישראל נותנים לו תרומה!” אם כן,...

אחת השאלות המעניינות בנוגע לעולם שלאחר תחיית המתים היא האם תתקיים אז מצוות “פרו ורבו”. הרי אם לאחר התחייה לא תהיה עוד מיתה, וכל ישראל יקומו לחיים נצחיים, יש מקום לשאול האם עדיין יהיה צורך בקיום מצווה זו. בספר “דברי יציב” מובאות שתי דעות שמקורן במדרש. לפי הדעה הראשונה לא תתקיים לאחר תחיית המתים מצות “פרו ורבו”. הטעם לכך הוא, שמצווה זו נאמרה בגלל טעם מסוים, כנאמר בפסוק: “ומלאו את הארץ וכבשוה” (בראשית א, כח). לכן יש לקיים מצווה זו כל עוד אנשים מתים ויש צורך באנשים חדשים שימלאו את הארץ. ומכיוון שלאחר התחייה לא ימותו אנשים יותר, ואף יהיה ריבוי גדול של בני אדם על פני כדור הארץ – בהתחשב בכך שיקומו כל המתים מבני ישראל, שהרי “כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא” – שוב לא יהיה צורך בקיום המצווה. לפי זה מבואר הנאמר במסכת ברכות, שכאשר ביקשו מרב המנונא לשיר בחתונת בנו של רבינא, אמר: “ווי לן דמיתנן, ווי לן דמיתנן” – אוי לנו שנמות, אוי לנו שנמות. אמנם מובא שם שהיה זה על מנת למנוע קלות ראש חלילה, אך לפי ההסבר האמור מובן שכוונתו של רב המנונא הייתה גם לרמוז שאנו מצפים לגאולה, שאז לא ימותו, ואז לא ...

בעת תחיית-המתים, יקום כל אחד בגיל בו נפטר. מכאן עולה שאלה מעניינת: במקרה שאב נפטר בגיל צעיר ובנו נפטר בגיל מבוגר, האם תהיה בזמן התחייה חובה על האב לכבד את בנו מדין “מפני שיבה תקום”, ובמקביל חובה על הבן לכבד את אביו? מצות כיבוד אב ואם היא הדיבר החמישי מעשרת הדיברות שנאמרו לעם ישראל בהר סיני: “כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך” (שמות כ, יב). כיבוד משמעו דאגה למזון ולביגוד ושימושם בכל הנצרך. השכר על קיום המצווה – “למען יאריכון ימיך” – מתפרש גם על תחיית המתים, שלאחריה יחיו חיים ארוכים ונצחיים. אך כאן מתעוררת שאלה יסודית: האם באותה עת בכלל יהיה מקום למצוות כיבוד הורים? המצווה היא לכבד את ההורים להם נולדנו. בתחיית המתים יבנה הקדוש-ברוך-הוא למתים גופים חדשים שעמם יקומו. גופים אלו אמנם יהיו זהים לאלה שנקברו, אך בפועל אינם הגופים שנולדו להורים. אם כן, מדוע שיהיה על הגופים הללו צורך לכבד הורים? אלא שיש לומר, שמכיוון שהגוף החדש ייבנה ביסודו מעצם הלוז – עצם קטנה בקצה עמוד השדרה שלעולם אינה נרקבת – של הגוף הקודם, ייחשב הגוף כולו כהמשך של הגוף הקודם, וממילא תחול עליו גם החובה לכבד...