הרב מנחם מענדל חדאד | הלכה, שו"ת, חסידות

 

אחת השאלות המעניינות בנוגע לעולם שלאחר תחיית המתים היא האם תתקיים אז מצוות “פרו ורבו”. הרי אם לאחר התחייה לא תהיה עוד מיתה, וכל ישראל יקומו לחיים נצחיים, יש מקום לשאול האם עדיין יהיה צורך בקיום מצווה זו. בספר “דברי יציב” מובאות שתי דעות שמקורן במדרש. לפי הדעה הראשונה לא תתקיים לאחר תחיית המתים מצות “פרו ורבו”. הטעם לכך הוא, שמצווה זו נאמרה בגלל טעם מסוים, כנאמר בפסוק: “ומלאו את הארץ וכבשוה” (בראשית א, כח). לכן יש לקיים מצווה זו כל עוד אנשים מתים ויש צורך באנשים חדשים שימלאו את הארץ. ומכיוון שלאחר התחייה לא ימותו אנשים יותר, ואף יהיה ריבוי גדול של בני אדם על פני כדור הארץ – בהתחשב בכך שיקומו כל המתים מבני ישראל, שהרי “כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא” – שוב לא יהיה צורך בקיום המצווה. לפי זה מבואר הנאמר במסכת ברכות, שכאשר ביקשו מרב המנונא לשיר בחתונת בנו של רבינא, אמר: “ווי לן דמיתנן, ווי לן דמיתנן” – אוי לנו שנמות, אוי לנו שנמות. אמנם מובא שם שהיה זה על מנת למנוע קלות ראש חלילה, אך לפי ההסבר האמור מובן שכוונתו של רב המנונא הייתה גם לרמוז שאנו מצפים לגאולה, שאז לא ימותו, ואז לא ...

נספח: הלכות מלך המשיח לרמב"ם · פרק יב (סיום) פתיחה בפרק האחרון מבאר הרמב"ם כיצד תהיה הנהגת העולם בימות המשיח, ומדוע השתוקקו חכמי ונביאי ישראל לימים אלו. בכך נחתם הספר כולו. א. עולם כמנהגו נוהג "אַל יַעֲלֶה עַל הַלֵּב שֶׁבִּימוֹת הַמָּשִׁיחַ יִבָּטֵל דָּבָר מִמִּנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם, אוֹ יִהְיֶה שָׁם חִדּוּשׁ בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית — אֶלָּא עוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג. וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר בִּישַׁעְיָה 'וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ' — מָשָׁל וְחִידָה" (הלכות מלך המשיח פי"ב, א). הנמשל: שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי האומות המשולים לזאב ולנמר, ויחזרו כולם לדת האמת, ולא יגזלו ולא ישחיתו. השינוי העיקרי — שמלכות ישראל תמלוך והמקדש ייבנה. ב. סדר הדברים — לא נדע עד שיהיו בתחילת ימות המשיח תהיה מלחמת גוג ומגוג, ואליהו הנביא יבוא לבשר. אך: "וְכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן — לֹא יֵדַע אָדָם אֵיךְ יִהְיוּ עַד שֶׁיִּהְיוּ. שֶׁדְּבָרִים סְתוּמִין הֵן אֵצֶל הַנְּבִיאִים, וְגַם הַחֲכָמִים אֵין לָהֶם קַבָּלָה בִּדְבָרִים אֵלּוּ" ...

ספח: הלכות מלך המשיח לרמב"ם · פרק יא, הלכה ד פתיחה הלכה ד היא מן ההלכות המרכזיות בכל הנושא: בה מגדיר הרמב"ם מיהו האדם הראוי לכהן כמלך המשיח, ואת שני שלבי התגלותו — "חזקת משיח" ו"משיח ודאי". א. הסימנים — "חזקת משיח" "וְאִם יַעֲמֹד מֶלֶךְ מִבֵּית דָּוִד, הוֹגֶה בַּתּוֹרָה וְעוֹסֵק בְּמִצְווֹת כְּדָוִד אָבִיו, כְּפִי תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְשֶׁבְּעַל פֶּה, וְיָכֹף כָּל יִשְׂרָאֵל לֵילֵךְ בָּהּ וּלְחַזֵּק בִּדְקָהּ, וְיִלָּחֵם מִלְחֲמוֹת ה' — הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא מָשִׁיחַ" (הלכות מלך המשיח פי"א, ד). כלומר, ארבעה סימנים: מלך מבית דוד, הוגה בתורה ועוסק במצוות, כופה את כל ישראל ללכת בדרך התורה ולחזק את פרצותיה, ונלחם מלחמות ה'. בהתקיימם — חל עליו דין מלך מבית דוד, ועל ישראל לשמוע לו. אך עדיין אין ודאות שהוא המשיח. ב. השלמת התהליך — "משיח ודאי" "אִם עָשָׂה וְהִצְלִיחַ, וְנִצַּח כָּל הָאֻמּוֹת שֶׁסְּבִיבָיו, וּבָנָה מִקְדָּשׁ בִּמְקוֹמוֹ, וְקִבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל — הֲרֵי זֶה מָשִׁיחַ בְּוַדַּאי" (שם). רק...

נספח: הלכות מלך המשיח לרמב"ם · פרק יא, הלכה ג פתיחה האם על מלך המשיח להוכיח את זהותו על ידי ניסים ומופתים? בהלכה ג קובע הרמב"ם שלא — והראיה מהנהגת חכמי ישראל בימי בר-כוזיבא. א. אין צורך באותות ומופתים "אַל יַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁהַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים, וּמְחַדֵּשׁ דְּבָרִים בָּעוֹלָם, אוֹ מְחַיֶּה מֵתִים, וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ — אֵין הַדָּבָר כֵּן" (על פי הלכות מלך המשיח פי"א, ג). הטעם: מכיוון שתפקיד המשיח הוא להשיב את שלמות התורה והמצוות — ואין הניסים חלק ממטרתו. ב. הראיה מבר-כוזיבא רבי עקיבא, חכם גדול מחכמי המשנה, היה נושא כליו של בר-כוזיבא המלך, והיה אומר עליו שהוא המלך המשיח — ודימה הוא וכל חכמי דורו שבר-כוזיבא הוא המלך המשיח. ומכך שחכמי הדור לא ביקשו מבר-כוזיבא שיעשה אות או מופת כדי להיווכח שהוא המשיח — מוכח שמלך המשיח אינו צריך לעשות אותות ומופתים. (ולבסוף נהרג בר-כוזיבא בעוונות, ונודע שאינו המשיח.) ג. הערה — חזקת משיח כתהליך ההלכה אינה רואה את אמונת רבי עקיבא כטעות חמורה, אלא כהכרה שבר-כוזיבא היה אז, על פי...

נספח: הלכות מלך המשיח לרמב"ם · פרק יא, הלכות א–ב פתיחה בפרק יא פותח הרמב"ם בהגדרת תפקיד מלך המשיח ובחובה ההלכתית להאמין בו ולצפות לביאתו, ומביא לכך שלוש ראיות מן התורה. א. הלכה א — תפקיד המשיח והחובה להאמין "הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ עָתִיד לַעֲמֹד וּלְהַחֲזִיר מַלְכוּת דָּוִד לְיָשְׁנָהּ, לַמֶּמְשָׁלָה הָרִאשׁוֹנָה, וּבוֹנֶה הַמִּקְדָּשׁ וּמְקַבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל. וְחוֹזְרִין כָּל הַמִּשְׁפָּטִים בְּיָמָיו כְּשֶׁהָיוּ מִקֹּדֶם. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין בּוֹ, אוֹ מִי שֶׁאֵינוֹ מְחַכֶּה לְבִיאָתוֹ — לֹא בִּשְׁאָר נְבִיאִים בִּלְבַד הוּא כּוֹפֵר, אֶלָּא בַּתּוֹרָה וּבְמֹשֶׁה רַבֵּנוּ" (הלכות מלך המשיח פי"א, א). ב. לא די באמונה — נדרשת ציפייה מדייק הרמב"ם: "מִי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין בּוֹ — אוֹ מִי שֶׁאֵינוֹ מְחַכֶּה לְבִיאָתוֹ". כלומר, אין להסתפק באמונה בלבד — שהיא בבחינת מקיף על האדם — אלא נדרשת גם הציפייה והקיווי, "מחכה לביאתו". ההבדל: ידיעה כללית שמשיח יבוא "באחד הימים" אינה "ציפייה". הציפייה היא כמי שמחכה לאורח המג...