הרב מנחם מענדל חדאד | הלכה, שו"ת, חסידות

ב"ה פתיחה – יסוד הדין לכל חג מחגי ישראל ישנם קרבנות המיוחדים לו וקרבנות השווים לכל החגים. זמן הקרבתם כאשר עלו לרגל בזמן המקדש הוא ביום הראשון של החג. מי שלא הספיק להקריב את קרבנות החג ביום הראשון, היה יכול להשלים זאת עד סיום החג – בימי חול המועד. בנוגע לחג השבועות, שאין לו ימי חול המועד (שהרי מן התורה הוא יום אחד), מחדשת הגמרא שיש לו ששה ימי תשלומין, ולומדת את זה מהפסוק: "בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות". עשתה הגמרא הקש שכשם שבחג הפסח וחג הסוכות אפשר להביא את העולה והשלמים במשך שבעה ימים שלאחר החג, הוא הדין בחג השבועות. ומשום כך נקראו ימים אלו – שלאחר חג השבועות – בשם "ימי התשלומין". הנפקא מינה כיום (שהמקדש אינו עומד על תילו) היא שאין להתענות ולומר תחנון עד י"ב בסיון. וכך פסק אדמו"ר הזקן בסידורו: "אין אומרים תחנון מראש חודש סיון עד י"ב בו ועד בכלל, דהיינו ה' ימים אחר חג השבועות, כי החג יש לו תשלומין כל שבעה". ב. טעם החילוק בין השולחן ערוך לסידור מי שלמד שולחן ערוך אדמו"ר הזקן יודע שפסק אחרת מהסידור: "ונוהגין במדינות אלו...