הרב מנחם מענדל חדאד | הלכה, שו"ת, חסידות

סיימת את תפילת שמונה עשרה, אמרת "עושה שלום", עשית שלושה צעדים לאחור – ועכשיו? רבים חוזרים מיד למקומם או מתיישבים. אבל השולחן ערוך פוסק במפורש שאסור – והטעם שמובא בגמרא קשור ישירות ליום הכיפורים. ההלכה הזאת יוצאת היישר מתפילת חנה. תפילת חנה – אמא של הלכות התפילה בהמשך לדברינו על תפילת חנה שקוראים בהפטרה של יום הראשון של ראש השנה: הגמרא במסכת ברכות לומדת מתפילתה כמה וכמה הלכות שנפסקו להלכה למעשה בשולחן ערוך. למשל: שיכור לא יתפלל – כי עלי הכהן חשב אותה לשיכורה. עוד: לא מספיק להתפלל בלב – צריך להוציא את הדיבור בפה, שנאמר "שפתותיה נועות". ומצד שני, לא מתפללים בקול רם אלא בלחש. וכמובן – צריכה להיות כוונה בתפילה. הימים הנוראים: מותר להתפלל בקול? אמנם בכל השנה מתפללים בלחש, אבל יש פוסקים שהתירו בימים הנוראים – ראש השנה ויום כיפור – להתפלל קצת יותר בקול רם, אם זה מביא לכוונה גדולה יותר. יש על מי לסמוך. עם זאת, הרב יצחק יוסף בהלכות יוסף מביא שהספרדים לא נהגו בכך, אלא נוהגים לפי המקובלים שגם בימים אלו מתפללים בלחש. ההלכה המפורשת: שו"ע סימן קי"ח סעיף ג...

בכל שנה, ביום הראשון של ראש השנה, אנחנו קוראים בהפטרה את תפילת חנה. כולם יודעים שהגמרא אומרת ששרה, רחל וחנה נפקדו בראש השנה. אבל כאן מתחילה שאלה מרתקת: באיזה יום חנה התפללה בעצמה? התשובה מפתיעה – ומלמדת אותנו איך להתפלל בראש השנה. מה קוראים בראש השנה? בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תקפ"ד סעיף ב') מובאים דיני קריאת התורה בראש השנה: מוציאים שני ספרי תורה – בראשון קוראים את פקידת שרה, ובשני את עניינו של יום בפרשת פנחס. ובהפטרה של היום הראשון – תפילת חנה מספר שמואל. מדוע דווקא שרה וחנה? הלבוש, המגן אברהם, האדמו"ר הזקן בשולחן ערוך שלו והמשנה ברורה כותבים: בגמרא במסכת ראש השנה (דף י"א עמוד א') מובא ש שרה, רחל וחנה נפקדו בראש השנה וזכו לילדים. לכן אנחנו קוראים בפרשיות אלו – לעורר את היום המסוגל לפקידה. אבל מתי התפללה חנה בעצמה? שחנה נפקדה בראש השנה – זה מפורש ואין על זה ויכוח. אבל השאלה היא מתי הייתה התפילה שלה? החתם סופר, בהגהותיו לשולחן ערוך (סימן תר"א), כותב שמפורסם הדבר שתפילת חנה הייתה בראש השנה, וכך מביא גם השל"ה...

  למה בראש השנה אנחנו תוקעים דווקא בשופר פשוט של איל? הרי אפשר היה לקחת חצוצרה יפה ומכובדת, או כל כלי נגינה אחר, ולעשות תקיעות מרשימות הרבה יותר… השאלה הזו נשאלה לאחרונה, והתשובה מגלה סוד עמוק על מהותו של יום הדין. בבית המקדש תקעו גם בחצוצרות קודם כל, צריך לדעת: דווקא בבית המקדש תקעו בחצוצרות ובשופר ביחד. כך מביאה המשנה במסכת ראש השנה, וכך נאמר בתהלים (צח, ו): "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'" – דהיינו, לפני השם, במקדש. במקדש תקעו בחצוצרות כמעט בכל יום, בשעת הקרבת הקרבנות. ספר החינוך (מצוה שפ"ד) מסביר את הטעם: התקיעה נועדה להזכיר לכהן לכוון את מחשבתו לקרבן, ולא להסיח את דעתו למחשבות אחרות. אבל בראש השנה היה משהו מיוחד: החצוצרות עמדו בצדדים, והשופר עמד באמצע. מצוות היום היא בשופר, ולכן השופר תקע ארוך והחצוצרות תקעו קצר. ומחוץ למקדש – "במדינה" – תוקעים דווקא בשופר בלבד. הגימטריא המדהימה של סימן תקפ"ו כל דיני השופר נמצאים בשולחן ערוך אורח חיים סימן תקפ"ו . ויש כאן נקודה מופלאה: תקפ"ו בגימטריא הוא 586 – בדיוק הגימטריא של המילה שופר (ש=300...

  למה לא מברכים את חודש תשרי? הטעמים המרתקים מאחורי המנהג בשבת שלפני ראש השנה קורה משהו יוצא דופן: בכל שבת שלפני ראש חודש אנו נוהגים לברך את החודש הבא עלינו לטובה – אבל דווקא את חודש תשרי, החודש החשוב מכולם, אף קהילה בישראל לא מברכת. מדוע? בואו נצלול למקורות ולטעמים המרתקים. מקור המנהג: ברכת החודש בשבת ידוע שמברכים את החודש לפני שהחודש מגיע. המנהג הזה מוזכר כבר בראשונים: אנו רואים ב מחזור ויטרי , ב אור זרוע , ב ספר היראים , ב שלטי גיבורים ועוד, שנהגו לברך את החודש בשבת שלפני ראש חודש. ולמה דווקא בשבת? בסידור רב עמרם גאון רואים שנהגו להזכיר את ראש החודש בליל ראש חודש או בראש חודש עצמו. האחרונים מבארים: היות ובשבת כולם מתכנסים בבית הכנסת, לכן נהגו לברך בזמן הזה ולהזכיר שראש חודש מגיע. עיקר הטעם הוא פשוט – להזכיר לעם : תדעו, בשבוע הקרוב הולך להגיע ראש חודש. ביום ההוא נוהגים לשנות בתפילה, להוסיף יעלה ויבוא, להתפלל מוסף, ונשים נזהרות ממלאכה. יש גם טעמים שזה כעין ההכרזה של המולד כשהיו מקדשים את הלבנה בבית הדין – אבל עיקר הטעם הוא ההכרזה. התופעה המוזרה: תש...

  מי שישן בראש השנה – מזלו יישן: המקור ההלכתי וההיתרים רבים שואלים: האם מותר בראש השנה ללכת "לחטוף שינה", להתנמנם קצת, או שיש בכך בעיה? יש האומרים שמי שישן בראש השנה – מזלו לא יישן כל השנה. מהו המקור לדברים, והאם יש מקרים שבהם מותר להקל? בואו נצלול למקורות. המקור: דרכי משה בשם הירושלמי המקור למנהג נמצא ב דרכי משה , החיבור שכתב הרמ"א על גבי הטור. שם, בסימן תקפ"ג, הוא כותב שכתוב בגמרא ירושלמי בראש השנה: "מאן דדמיך בריש שתא, דמיך מזליה" והפירוש: מי ששוכב לישון בראש השנה – ישכב מזלו. וכך מביא הרמ"א בשולחן ערוך בסימן תקפ"ג שזהו מנהג טוב לא ללכת לישון בראש השנה. וכך פוסקים גם האחרונים הגדולים: אדמו"ר הזקן מביא את הדין להלכה בשולחן ערוך שלו, וכן ה כף החיים וה משנה ברורה – כולם מביאים שלא טוב ללכת לישון בראש השנה. הבעיה: איפה הירושלמי הזה? אבל בדבר הזה צריך לתת דגש חשוב. ה ערוך השולחן , מגדולי הפוסקים, כותב בסימן תקצ"ז שלא מצאנו מקור לירושלמי הזה שמביא הדרכי משה. וכך מביאים עוד אחרונים רבים – חיפשנו את הירושלמי הזה ולא...

כשאנו קמים בבוקר ראש השנה, אחרי ליל התפילה שבו קיבלנו עלינו עול מלכות שמיים, אנו פותחים את סידור התפילה ומגיעים לפיוט המוכר "אדון עולם אשר מלך". רבים מאיתנו אומרים את המילים כשגרה, אך מעטים יודעים על הסגולה העצומה הטמונה בכוונה עמוקה בתפילה זו דווקא בבוקר ראש השנה. רבי אליהו שפירא מפראג, מגדולי הפוסקים שחי לפני למעלה מ-300 שנה, מביא בספרו המפורסם "אליה רבה" הבטחה יוצאת דופן מגדולי הגאונים: מי שמכוון בכוונה נוראה באמירת "אדון עולם" בבוקר ראש השנה – זוכה שכל תפילותיו במשך היום כולו יתקבלו, השטן לא יוכל לקטרג עליו, ואויביו יפלו לפניו. רקע היסטורי: האליה רבה והמקורות רבי אליהו שפירא והספר "אליה רבה" רבי אליהו שפירא מפראג חיבר שני ספרים חשובים: "אליה רבה" (אליה גדול – חיבור ארוך ומפולפל) ו"אליה זוטא" (אליה קטן – חיבור מקוצר), על גבי החיבור ההלכתי המכובד "לבוש" שכתב רבי מרדכי יפה, תלמיד הרמ"א. ספר "אליה רבה" תופס מקום מכובד ומרכזי בפסיקה ההלכתית, והוא מצוטט על ידי כל גדולי האחרונים ללא יוצא מן הכלל...

בליל ראש השנה, לאחר תפילת שמונה עשרה של השנה החדשה, נוהגים קהילות רבות בישראל לומר יחד את פרק תהילים כ"ד: "לדוד מזמור לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה". מהו מקור המנהג הזה? מדוע יש בו סגולה לשפע פרנסה? והאם מותר לומר אותו כאשר ראש השנה חל בשבת – למרות שבשבת "לא מבקשים את צרכיו"? מקור המנהג ונפוצותו המנהג לומר פרק זה בליל ראש השנה מקובל כיום גם אצל ספרדים וגם אצל אשכנזים, אך מקורו עתיק. המקור המרכזי נמצא ב ספר פרי עץ חיים , שם מופיע כי מי שיכוון באמירת הפרק הזה בליל ראש השנה, יזכה שכל מזונותיו יהיו לו לכל השנה בשפע גדול. את הדברים מביא גם ספר מטה אפרים , ובעקבות דברי המקובלים נהגו כל העם לומר זאת ביראה ובהתרגשות. המנהגים משתנים בין הקהילות: יש שהחזן אומר פסוק והקהל חוזר אחריו, יש שאומרים שלוש פעמים חזקה, ויש שכל הציבור אומר יחד. יש קהילות שפותחות את ארון הקודש בזמן האמירה, כגון בבית הכנסת שערי חסד בירושלים שנהגו לפי מנהגי מרוקו לפתוח את הארון ולהתפלל בהתעוררות גדולה. לעומת זאת, במנהג חב"ד לא נהגו לפתוח את הארון. וערוך השולחן מביא שהיו אשכנזים שכלל לא...

  ראש השנה בפתח, ומנהג התשליך מהדהד על שפת הנהר. אבל רגע — מה עושים בסיום התשליך? יש נוהגים לנער את שולי הבגד או את שולי הטלית קטן. למה בעצם? מה הקשר בין ניעור הבגדים לכפרת העוונות? בשיעור זה מסביר הרב מנחם מענדל חדאד את התשובה על פי דברי הבן איש חי בספרו תורה לשמה. המנהג לנער את שולי הבגד בסיום התשליך ביום א׳ של ראש השנה, או ביום השני כשחל ראש השנה בשבת, נוהגים ללכת לאחר תפילת מנחה אל עבר הנהר או מקום מים, ולעשות את מנהג התשליך. בסיום התשליך יש נוהגים לנער את שולי הבגד או את שולי הטלית קטן, כפי שמובא במעשי אפרים ובספרים נוספים, לזכר הפסוק: "ותשליך במצולות ים כל חטאתם" (מיכה ז, יט). בעצם אנו מנערים ואומרים שהקב״ה ישליך לנו את החטאים אל הים וימחה אותם. השאלה של הבן איש חי והנה, הדבר הזה לכאורה תמוה מאוד: וכי אדם שעשה עבירות חמורות, על ידי ניעור בגדיו או ניעור הטלית קטן — יבוא ויימחל לו העוון? שאלה זו שאל אותה רבינו יוסף חיים בספרו תורה לשמה, שהוא ספר שאלות ותשובות שכתב בעצמו (סימן ל״א, לאמת). שם הוא שואל על המושג של התשליך, וגם על המנהג לומר את הפסוק "פותח את ידך...

בערב ראש השנה עולה מדי שנה אותה שאלה מעשית: האם ראוי לצאת לנהר או למעיין לאחר תפילת מנחה ולומר את סדר התשליך, גם כאשר יום החג עצמו חל בשבת? שאלה זו נדונה לפני הרבה מן הפוסקים, והיא תלויה במספר תנאים מעשיים שצריך לברר לפני שמחליטים. שיעורו של הרב מנחם מענדל חדאד מבאר את המקור, הטעם והפסק למעשה. השאלה מי שרגיל לעשות תשליך ביום הראשון של ראש השנה על ידי מקור מים – מה יעשה כשיום ראש השנה הראשון חל בשבת? האם רשאי לצאת למים בשבת עצמה, או שמא יש להמתין ליום השני של ראש השנה, או לדחות את התשליך עד ימי התשובה המאוחרים יותר? המקורות יסוד המנהג במהרי״ל מנהג התשליך כפי שהוא נפוץ היום בקהילות אשכנז מבוסס על דברי המהרי״ל, שהוא המקור הראשון שהזכיר את המנהג במתכונתו המוכרת. הפסוק המרכזי שמופיע בסדר התשליך לקוח מספר מיכה: "וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם" (מיכה ז, יט). עיקר התפילה מורכבת מפסוקים אלו, הכוללים גם את י"ג מידות הרחמים. הקשר לעקידת יצחק המדרש מספר שבדרכו של אברהם אבינו עם יצחק לעקידה, ניסה השטן למנוע זאת מהם בכך שיצר נחשול מים בדרך. אברהם ויצחק לא ה...

ליל ראש השנה מגיע, השולחן ערוך, וכולם מחכים לרגע הקלאסי: תפוח מתוק נטבל בדבש, מברכים, ואומרים "יהי רצון שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה". אבל האם זו חובה גמורה, או מנהג שאפשר להסתפק בו גם בראייה בלבד? מקור המנהג — רמ״א, טור וגמרא הרמ״א באורח חיים סימן תקפ״ג, על פי הטור, מביא את מנהג אשכנז לאכול בליל ראש השנה תפוח מתוק בדבש. המקור הקדום נמצא בגמרא במסכת כריתות וכן במסכת הוריות, שם אביי אומר את הכלל הידוע: "סימנא מילתא היא" — הסימן פועל, ולכן אדם ירגיל עצמו לאכול בראש השנה מאכלים שיש להם משמעות טובה. סימני הלילה — לא רק תפוח לצד התפוח מופיעים סימנים נוספים: רימון, שירבו זכויותינו כרימון; ראש דג או ראש כבש, שנהיה לראש ולא לזנב; סילקא, שיסתלקו שונאינו; וקרא, שייקרע גזר דיננו. כל אלו מסביב לרעיון אחד: לפתוח את השנה בזכר טוב ובביטחון בה׳. השאלה המעשית מה עושים כשאין רימון? כשמתארחים אצל משפחה שמגישה דווקא אוכל חריף? או כשאדם מתעצבן בטעות בליל החג — האם השנה כולה תהיה "חריפה" או "עצבנית"? האם כל תקלה קטנה בליל ראש השנה הופכת לגזירה על השנה כולה? הס...

בכל שנה, בראש חודש אלול, נשמע סביבנו את הברכה: "כתיבה וחתימה טובה", "שנה טובה ומתוקה". מעטים יודעים שלברכה זו יש שורשים הלכתיים עמוקים בגדולי הפוסקים — ופסיקה ברורה על מנהגה. מה מקור המנהג, ומדוע דווקא מראש אלול? המקורות — המהרי"ל עד הכף החיים דרשות המהרי"ל המקור הקדום ביותר מופיע בדרשות המהרי"ל (הלכות ימים נוראים): מראש חודש אלול ועד יום הכיפורים, כשאדם כותב איגרת לחברו, ירמוז לו בתחילתה או בסופה שהוא מתפלל עליו שיזכה לכתיבה וחתימה טובה בימי הדין. המטה אפרים, השערי תשובה והכף החיים בדברים אלו התבססו את כל הנוהגים הבאים אחריהם. הרקע — ארבעים יום של כפרה למה דווקא בחודש אלול? ארבעים הימים שמשה רבינו עלה שנית לקבל את לוחות הברית שניות מתחילים בחודש אלול. בסיומט — יום הכיפורים — ירד משה עם הלוחות והבשורה "סלחתי כדברך". שלושים ושלושה ימים בחודש אלול ותשעה ימים בתשרי = ארבעים יום של קבלה, סליחה ותשובה. לכן חודש אלול נקרא "ימי הרצון" — עט של קרבה מיוחדת בין אדם והקב"ה. ההתפתחויות — מכתיבה לדיבור המטה אפרים דיבר ...

ביום כ' מנחם אב אנו עומדים בדיוק 40 יום לפני ראש השנה. תאריך זה, שהוא גם יום ההילולא של הגאון המקובל רבי לוי יצחק שניאורסון זצ״ל, אביו של הרבי מליובאוויטש, מהווה על פי שיחות הרבי את נקודת הפתיחה האמיתית של ההכנה לימים הנוראים. הרב מנחם מענדל חדאד משתף בשיעור זה סיפור מצמרר שהזדמן לו בשבוע האחרון, המאיר את משמעותם של ראשי התיבות של חודש אלול ואת מקומה של התורה כעיר מקלט רוחנית לכל אחד ואחד מאיתנו. השאלה מתי מתחילה באמת ההכנה לראש השנה, וכיצד עלינו להתכונן לימים הנוראים בצורה מעשית — לא רק בתפילה ובסליחות, אלא בקבלה מוחשית שתגן עלינו ביום הדין? המקורות 40 יום קודם יצירת הוולד הגמרא מלמדת שיש עניינים הנקבעים 40 יום קודם יצירת הוולד — למי הוא יזדווג וכדומה. כך גם ראש השנה, שהוא יום שבו נברא אדם הראשון ("זה היום תחילת מעשיך"), טעונים הכנה של 40 יום קודם לכן, החל מיום כ' מנחם אב. ראשי התיבות של אלול האריז״ל מביא (לאמת מראה מקום מדויק) שראשי התיבות של המילה אלול הם "אנה לידו ושמתי לך" (שמות כא, יג) — פסוק העוסק ברוצח בשגגה שגואל הדם רשאי להורגו, אלא אם כן ה...

רבים עולים לטבריה בבין הזמנים, מבקרים בקברי הצדיקים ומגיעים לחופי ים כינרת. אך מעטים יודעים שעצם הראייה של הכינרת עשויה לחייב ברכה מיוחדת להשם יתברך, וכן שמי הכינרת נבדלים בהלכותיהם ממי הים התיכון וממי ים המלח. במאמר זה נבאר שתי הלכות מעשיות הנוגעות לים כינרת: ברכת "עושה מעשה בראשית", ודין נטילת ידיים ממי הכינרת. השאלה אדם המגיע לטבריה ורואה את הכינרת לאחר תקופה — האם עליו לברך ברכה כלשהי? והאם מותר לו לקחת ממי הכינרת בנטלה וליטול את ידיו לסעודה? המקורות ברכת עושה מעשה בראשית — סימן רכ״ח מרן השולחן ערוך באורח חיים סימן רכ״ח פוסק, שהרואה את הימים, את הנהרות הגדולים, את המדבריות ואת ההרים הגבוהים שלא ראה אותם שלושים יום — מברך "ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם עושה מעשה בראשית". ומדובר דווקא בימים ובנהרות שהיו מששת ימי בראשית, ולא בים המלח שנוצר בזמן הפיכת סדום, ולא בנהרות שנעשו באופן מלאכותי בידי אדם. ים כינרת הוא מן הימים שהיו מששת ימי בראשית, ולכן הרואה אותו לאחר שלושים יום מברך עליו ברכה זו. תנאי השלושים יום יש לדקדק שהכוונה לשלושים יום שלמים ממש, ולא ל...

פתיחה עונת הקיץ מגיעה, המשפחות יוצאות לנופש בצימרים ובבתי מלון, ובחצרות רבות ניצבים עצים גבוהים ועליהם תלויים ערסלי בד מזמינים. שאלה מעשית עולה מיד: האם מותר בשבת קודש לעלות על אותו ערסל, להתנדנד עליו, לנשום את אוויר החורש ולהביט בנוף? השאלה נראית פשוטה, אך היא נוגעת ליסוד גדול בדיני שבת — איסור שימוש באילן. הרב מנחם מענדל חדאד מבאר בשיעורו את הסוגיה, מבחין בין דרגות השימוש בעץ, ומגיע לפסק הלכה למעשה עם תנאים ברורים. במאמר זה נרחיב את הדברים, נעמוד על המקורות, ונציג את המסקנה המעשית. א. השאלה המעשית המקרה המצוי הוא זה: משפחה שומרת שבת יוצאת לנופש, ובחצר הצימר תלוי ערסל שקצותיו קשורים אל שני עצים. בני המשפחה מבקשים לנוח על הערסל, להתנדנד קלות, ולהינות מן האווירה. השאלה כפולה: ראשית, האם עצם ההשענות על ערסל התלוי בעץ נחשבת "שימוש באילן" שאסרו חכמים? שנית, האם יש הבדל בין ערסל הקשור ישירות לענף לבין ערסל הקשור לאמצעי מתווך כמו מסמר או טבעת? הבנת שתי השאלות הללו מחייבת חזרה אל יסוד גזירת חכמים בעניין השימוש בעץ בשבת. ב. יסוד גזירת חכמים — איסור שימוש באילן הגמרא במסכת שבת...

מנחה במגרש חניה — האם מותר להתפלל? בימי בין הזמנים, בטיולים ובאטרקציות, לא אחת מוצאים את עצמם קבוצה של יהודים דווקא במגרש חניה של אוטובוסים או רכבים פרטיים, כשזמן מנחה כמעט תם. עולה מיד השאלה: האם נכון לאסוף מניין ולעמוד לתפילה במקום פרוץ שכזה? במאמר נבאר את מקור הדין, שיטות הפוסקים, וההלכה למעשה במצבים שונים. השאלה קבוצת מטיילים עומדת בכניסה לאטרקציה — קיאקים, ג׳יפים, אתר טיולים — במגרש חניה פתוח, ומגלה שהזמן דוחק לתפילת מנחה. האם מותר להתפלל שם? האם יש עדיפות למניין על פני יחיד? ומה הדין כשלא ניתן להגיע לבית כנסת או למקום מגודר? המקורות מקור הדין בגמרא ברכות ל״ד ע״ב , שם אומר רב כהנא : "חצוף הוא מי שמתפלל בשדה", כלומר במקום פתוח. שיטת רש״י רש״י מבאר את טעם הדין: במקום פתוח אין אימת מלך עליו . כשאדם עומד בפני מלך מלכי המלכים, הוא צריך להיות במקום מגודר המחייב רצינות, ולא במרחב פרוץ. שיטת התוספות התוספות מקשים ממה שנאמר "ויצא יצחק לשוח בשדה". הם מתרצים בשני אופנים: א) המקום שבו התפלל יצחק היה הר המוריה — מקום שכבר שרתה עליו קדושה. ב) איסור רב כהנא אמור דוו...

ימי בין הזמנים מזמנים טיולים ונסיעות, ואיתם שאלות הלכתיות מעשיות שעולות באופן טבעי. אחת מהן — האם מברכים על לעיסת מסטיק? בשיעור זה מביא הרב את דברי הפוסקים בסוגיה, מתוך דגש על חשיבות לימוד התורה בימי בין הזמנים, ופוסק למעשה מהי הברכה הראויה. השאלה במהלך ימי בין הזמנים, כשרבים יוצאים לטיולים ולנסיעות לצפון ולדרום, רבים נוהגים לקחת מסטיק לפה. ונשאלת השאלה: האם יש לברך ברכה לפני לעיסת מסטיק? הרי האדם אינו בולע את גוף המסטיק אלא רק לועס אותו, והטעם המופק ממנו הוא מועט. האם יש כאן אכילה שמחייבת ברכה, או שמא אין בזה משום אכילה כלל? חשיבות לימוד התורה בבין הזמנים לפני הדיון בשאלה עצמה, יש להקדים דברי תוכחה מהמהרש״א (רבי שמואל אליעזר איידלס), מגדולי מפרשי הגמרא, שחי לפני למעלה מ־250 שנה. בספרו חידושי אגדות על מסכת שבת, כותב המהרש״א תוכחה לבני עירו שאינם בקיאים בהלכות שבת, ומוסיף שורה קצרה אך חריפה: גם הבחורים מבטלים רוב הימים בבין הזמנים בטיולים ובטיולים. כלומר, תופעת בין הזמנים אינה חדשה, אך המהרש״א מזכיר זאת לשלילה — כביטול תורה. וודאי שאנו היום צריכים לתקן, ולהוסיף בלימוד תורה ביתר עוז...

מתי נכון לתת את השם לבת שנולדה? האם מיד ביום הלידה, אחרי שלושים יום, אחרי ארבעים יום, או דווקא בקריאת התורה הראשונה? הרב מנחם מענדל חדאד סוקר בשיעור זה את המנהגים השונים, ומציג את מנהג חב״ד כפי שנתקבל מבעל התניא. השאלה בהמשך לשיעור על מעמד קריאת השם לבת בעת קריאת התורה, נשאלת שאלה מעשית: מהו הזמן המדויק שבו יש להעניק את השם? המנהגים בעם ישראל שונים ורבים, וכל עדה נוהגת כמסורת אבותיה. מי שאין לו מנהג מסוים במשפחתו — כיצד ינהג? המנהגים השונים יש כמה מנהגים ברורים בעם ישראל בעניין הזמן המוכשר לנתינת השם לבת: יש הנוהגים לתת את השם לאחר שלושים יום מהלידה. הטעם: האישה והבת נמשלו לירח, וכשם שהירח מתמלא לאחר שלושים יום, כך ממתינים שלושים יום עד שהבת "מתמלאת" ורק אז נותנים לה את השם. יש הנוהגים להמתין ארבעים יום, כנגד ארבעים הימים שבהם נוצר הוולד ברחם. יש הנוהגים לתת את השם בשבת הראשונה שלאחר הלידה, או בשבת שבה היולדת מגיעה לבית הכנסת ועורכים את הקידוש. ויש הנוהגים לתת את השם באותו יום עצמו של הלידה, מבלי להמתין כלל לקריאת התורה. מנהגים אלו קיימים בכל הקהילות — אשכנזים, ...

אחת השאלות הנפוצות ביותר בקרב הורים לבת שזה עתה נולדה: מתי והיכן קוראים לה בשם? האם בערב מיוחד בבית, או דווקא בבית הכנסת? הרב מנחם מענדל חדאד מבאר בשיעור זה את שורש המנהג ואת שני הטעמים העיקריים לקריאת השם דווקא במעמד קריאת התורה. השאלה המנהג הרווח בקרב האשכנזים, החסידים ובמנהג חב״ד הוא לקרוא את השם לבת שנולדה דווקא במעמד קריאת התורה בבית הכנסת — בשני, בחמישי או בשבת. לעומת זאת, רבים מהספרדים נוהגים לערוך ערב מיוחד של שמחה והודיה בבית, שבו אומרים "מי שברך" עם פסוקים מיוחדים ונותנים את השם לבת. מדוע נהגו האשכנזים לקבוע את מעמד קריאת השם דווקא בעת פתיחת הספר תורה? המקורות מנהג הספרדים — "זבד הבת" המנהג הספרדי לערוך "זבד הבת" נסמך על הפסוק בפרשת ויצא, בקשר ללידתו של זבולון בן יעקב: "ותאמר לאה זבדני אלוקים אותי זבד טוב, הפעם יזבלני אישי כי ילדתי לו שישה בנים, ותקרא את שמו זבולון" (בראשית ל, כ). זהו המקום היחיד בכל התנ״ך שנאמר בו הלשון "זבד טוב". במפרשים מובאים כמה פירושים: יש המפרשים "חלק טוב", ויש שהסבירו מלשון "זיוו...