הרב מנחם מענדל חדאד | הלכה, שו"ת, חסידות

במקום שאין עירוב, שאלות קטנות הופכות לגדולות. אדם רוצה לצאת לבית הכנסת עם טישו, ממחטה, כדור נגד כאב ראש, משאף, סוכרייה לגרון, או דבר קטן אחר בכיס. ביום חול אין לזה שום משמעות. אבל בשבת, עצם הכנסת חפץ לכיס ויציאה לרשות אחרת יכולה להיות איסור הוצאה. תשובה בקצרה: טישו, ממחטה, תרופה או כל חפץ קטן בכיס נחשבים משא, ואסור לצאת בהם במקום שאין עירוב. אם יש צורך רפואי או צורך גדול, צריך להכין פתרון מותר לפני שבת או לשאול רב על דרך נשיאה המותרת לפי המקרה. הנקודה הראשונה שצריך להבין היא שכיס אינו לבוש לעניין החפץ שבתוכו. הבגד עצמו מותר בלבישה, אבל החפץ שבתוך הכיס אינו נהפך לחלק מהבגד. הוא רק מונח בתוך מקום אחסון. לכן טישו בכיס, מפתח בכיס, תרופה בכיס או פתק בכיס — כולם נשארים חפצים. יש אנשים שטועים וחושבים: "זה קטן, אז זה לא נחשב". זו טעות. איסור הוצאה אינו תלוי רק בגודל החפץ, אלא גם בכך שהוא חשוב לשימושו. טישו, תרופה, מפתח או סוכרייה — כל אחד מהם הוא חפץ שיש לו שימוש, ולכן אין לצאת איתו במקום שאין עירוב. ומה לגבי ממחטה מבד? אם היא בכיס — היא משא. אבל אם האדם לובש אותה כחלק מן הבגד, ...

במקום שאין עירוב, לא רק חפצים בכיס מעוררים שאלות. גם דברים הנראים כמו לבוש עלולים להיות מורכבים: כפפות, כיסוי לכובע נגד גשם, מגבת לאחר מקווה, צעיף נוסף או פריט שנלבש רק כדי להעבירו. השאלה המרכזית היא תמיד אחת: האם הדבר נחשב לבוש אמיתי, או שהוא משא? תשובה בקצרה: כפפות, כיסוי לכובע ומגבת יכולים להיחשב לבוש רק אם הם נלבשים בדרך רגילה ומשמשים את הגוף או הבגד באופן המקובל. אם האדם עלול להסירם ולטלטלם, או שהם נלבשים רק כדי להעבירם ממקום למקום, יש מקום לאסור. כל מקרה צריך בדיקה לפי המציאות. נתחיל בכפפות. מצד ההיגיון הפשוט, כפפות הן בגד. הן נלבשות על הידיים ומחממות את האדם. לכן היה מקום לומר שמותר לצאת בהן גם במקום שאין עירוב. אולם הפוסקים דנו בחשש שמא האדם יסיר את הכפפות ויבוא לטלטלן בידו ברשות הרבים. חשש זה חזק במיוחד במקומות שבהם אנשים רגילים להסיר כפפות תוך כדי הליכה, למשל כדי ללחוץ יד, לפתוח דלת, לעיין בספר או לסדר משהו. לכן יש שכתבו להחמיר בכפפות במקום שאין עירוב, אלא אם כן הן קשורות או מחוברות באופן שמונע חשש טלטול. במקומות קרים מאוד, כאשר ברור שהאדם אינו מסיר אותן, יש יותר מקום להק...

אחת השאלות העדינות בדיני שבת היא שאלת אדם מבוגר הזקוק לטיטול, תחבושת ספיגה או אמצעי רפואי דומה, במקום שאין עירוב. מצד אחד, מדובר בחפץ הנלבש על הגוף. מצד שני, הוא אינו בגד רגיל, אלא אמצעי רפואי או תפקודי. לכן יש לברר האם הוא נחשב לבוש, או שמא הוא משא שאסור לצאת בו בשבת. תשובה בקצרה טיטול למבוגר או אמצעי ספיגה הנצרך לאדם ומשמש את גופו בדרך לבישה נחשב בדרך כלל כחלק מצורכי הגוף והלבוש, ויש מקום להתיר לצאת בו גם במקום שאין עירוב. אבל אם מדובר בפריט נוסף שאינו נצרך כעת, או שהוא נישא בכיס “ליתר ביטחון”, הרי הוא משא ואסור. שורש הדיון הוא ההבחנה בין לבוש לבין משא. בגדים שהאדם לובש על גופו אינם נחשבים משא, מפני שהם טפלים לגוף ומשמשים אותו. לעומת זאת, חפץ שהאדם נושא כדי להשתמש בו מאוחר יותר, גם אם הוא קטן או חשוב, נחשב משא. לכן השאלה בטיטול למבוגר היא: האם האדם “נושא” אותו, או “לובש” אותו. כאשר מדובר באדם הזקוק לכך מחמת בריאותו, גילו או מצבו התפקודי, והטיטול נלבש על הגוף בדרך המקובלת, הוא דומה יותר לבגד מאשר לחפץ. הוא מכסה את הגוף, שומר על נקיות האדם, מונע בושה, ומשמש צורך ישיר של הגוף. במצב כזה ...

במקום שאין עירוב, לפעמים אדם מחפש דרך להעביר חפץ בלי לטלטל אותו ביד או בכיס. אחת הדרכים שעולות היא ללבוש את הדבר. למשל: ללבוש שתי חגורות, שני מעילים, כמה שכבות בגדים, או פריט נוסף שאינו באמת נצרך לו, כדי להביאו לבית הכנסת או לבית אחר. השאלה היא האם לבישה כזו מועילה, או שמא זו הערמה והדבר נחשב משא. תשובה בקצרה בגד הנלבש כדרך לבוש נחשב לבוש ומותר. אבל אם האדם לובש פריט בצורה שאינה דרך לבישה, או שברור שכל מטרתו להעבירו, יש לדון אם הדבר נחשב הערמה או משא. שתי חגורות מותרות רק כאשר שתיהן משמשות כלבוש או נוי אמיתי, ולא כאשר אחת מהן היא חפץ מועבר בלבד. היסוד הוא שהוצאה נאסרה בחפצים, לא בלבוש. לכן אדם רשאי לצאת עם בגדיו, אפילו אם אינם הכרחיים לחלוטין. אם קר בחוץ והוא לובש מעיל, צעיף וכובע, ודאי שאלה בגדים. אם הוא לובש סוודר נוסף בדרך רגילה, גם זה יכול להיחשב לבוש. אבל אם אדם לובש בגדים רק כדי להעבירם למקום אחר, והלבישה אינה טבעית או רגילה, יש מקום לשאלה. האם ההלכה מתייחסת לכך כלבוש, מפני שסוף סוף הוא לובש? או שמכיוון שמטרתו להעביר, ואין זה דרך לבישה רגילה, הדבר דומה למשא? בפוסקים מבואר שדרך הל...

אחת השאלות החמורות בדיני שבת היא מה לעשות כאשר מוצאים בחוץ תפילין, ספר תורה, כתבי קודש או חפצי קדושה במקום שאין עירוב. מצד אחד, אסור לטלטל ולהוציא חפצים בשבת. מצד שני, יש כאן חשש גדול של ביזיון כתבי הקודש. ההלכה צריכה לאזן בין שמירת שבת לבין כבוד התורה. תשובה בקצרה אין לטלטל תפילין או ספר תורה בשבת כרגיל במקום שאין עירוב. אך מפני כבוד כתבי הקודש, הפוסקים דנו בדרכים מיוחדות להצילם מביזיון, כגון לבישת תפילין בדרך לבישה, או העברה באופן המותר לפי פרטי הדין. למעשה, בכל מקרה כזה יש לפעול לפי הוראת רב, ואם אין אפשרות לשאול — לבחור בדרך שממעטת באיסור ומונעת ביזיון. בגמרא ובפוסקים נידון דין המוצא תפילין בשבת. מכיוון שתפילין הם חפץ של קדושה, אין להשאירם במקום שבו יתבזו, ייגנבו, יירטבו או יידרסו. מצד שני, אין היתר פשוט לקחת אותם ביד ולהכניסם לבית, אם אין עירוב. לכן נקבעו דרכים מיוחדות להצלתם. אחת הדרכים היא להניח את התפילין בדרך לבישה ולהכניסם כך. תפילין, כאשר הם מונחים על הראש ועל היד כמצוותם, אינם נישאים כחפץ רגיל אלא נלבשים בדרך מצווה. אולם גם בזה יש פרטי דינים: האם מדובר בזוג אחד או בכמה זוגו...