הרב מנחם מענדל חדאד | הלכה, שו"ת, חסידות

במקום שאין עירוב, לא רק חפצים בכיס מעוררים שאלות. גם דברים הנראים כמו לבוש עלולים להיות מורכבים: כפפות, כיסוי לכובע נגד גשם, מגבת לאחר מקווה, צעיף נוסף או פריט שנלבש רק כדי להעבירו. השאלה המרכזית היא תמיד אחת: האם הדבר נחשב לבוש אמיתי, או שהוא משא? תשובה בקצרה: כפפות, כיסוי לכובע ומגבת יכולים להיחשב לבוש רק אם הם נלבשים בדרך רגילה ומשמשים את הגוף או הבגד באופן המקובל. אם האדם עלול להסירם ולטלטלם, או שהם נלבשים רק כדי להעבירם ממקום למקום, יש מקום לאסור. כל מקרה צריך בדיקה לפי המציאות. נתחיל בכפפות. מצד ההיגיון הפשוט, כפפות הן בגד. הן נלבשות על הידיים ומחממות את האדם. לכן היה מקום לומר שמותר לצאת בהן גם במקום שאין עירוב. אולם הפוסקים דנו בחשש שמא האדם יסיר את הכפפות ויבוא לטלטלן בידו ברשות הרבים. חשש זה חזק במיוחד במקומות שבהם אנשים רגילים להסיר כפפות תוך כדי הליכה, למשל כדי ללחוץ יד, לפתוח דלת, לעיין בספר או לסדר משהו. לכן יש שכתבו להחמיר בכפפות במקום שאין עירוב, אלא אם כן הן קשורות או מחוברות באופן שמונע חשש טלטול. במקומות קרים מאוד, כאשר ברור שהאדם אינו מסיר אותן, יש יותר מקום להק...

אחת השאלות המצויות ביותר בדיני שבת היא שאלת המפתח במקום שאין עירוב. אדם רוצה לצאת מביתו, לסגור את הדלת, ללכת לבית הכנסת או אל קרוביו ולחזור. בלי עירוב, אין הוא יכול פשוט להכניס את המפתח לכיסו. השאלה היא אפוא: האם קיימת דרך לשאת מפתח בשבת כשאין עירוב? תשובה בקצרה: מפתח רגיל בכיס או ביד הוא משא, ואסור לצאת בו במקום שאין עירוב. כדי להתיר, צריך שהמפתח יהיה באמת חלק מן הלבוש או תכשיט אמיתי, ולא רק חפץ שתלו אותו על הגוף כדי להעבירו. לכן כל פתרון של "מפתח כתכשיט" צריך בדיקה הלכתית מדויקת. שורש הדין הוא איסור הוצאה בשבת. במקום שאין עירוב, אסור להוציא חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים או לכרמלית, וכן אסור לשאת חפץ בדרך האסורה. אבל בגדים ותכשיטים אינם נחשבים משא, משום שהם בטלים לגוף האדם ונלבשים כדרכם. מכאן נולד הדיון במפתח. אם המפתח נמצא בכיס, ברור שהוא משא. הכיס אינו הופך את החפץ ללבוש; הוא רק מקום אחסון. גם אם האדם זקוק למפתח מאוד, הצורך אינו הופך אותו לבגד או לתכשיט. לכן מפתח בכיס אסור במקום שאין עירוב. ומה אם המפתח תלוי על שרשרת? כאן צריך להבחין. אם השרשרת היא שרשרת רגילה והמפתח תל...

אחת השאלות העדינות בדיני שבת היא שאלת אדם מבוגר הזקוק לטיטול, תחבושת ספיגה או אמצעי רפואי דומה, במקום שאין עירוב. מצד אחד, מדובר בחפץ הנלבש על הגוף. מצד שני, הוא אינו בגד רגיל, אלא אמצעי רפואי או תפקודי. לכן יש לברר האם הוא נחשב לבוש, או שמא הוא משא שאסור לצאת בו בשבת. תשובה בקצרה טיטול למבוגר או אמצעי ספיגה הנצרך לאדם ומשמש את גופו בדרך לבישה נחשב בדרך כלל כחלק מצורכי הגוף והלבוש, ויש מקום להתיר לצאת בו גם במקום שאין עירוב. אבל אם מדובר בפריט נוסף שאינו נצרך כעת, או שהוא נישא בכיס “ליתר ביטחון”, הרי הוא משא ואסור. שורש הדיון הוא ההבחנה בין לבוש לבין משא. בגדים שהאדם לובש על גופו אינם נחשבים משא, מפני שהם טפלים לגוף ומשמשים אותו. לעומת זאת, חפץ שהאדם נושא כדי להשתמש בו מאוחר יותר, גם אם הוא קטן או חשוב, נחשב משא. לכן השאלה בטיטול למבוגר היא: האם האדם “נושא” אותו, או “לובש” אותו. כאשר מדובר באדם הזקוק לכך מחמת בריאותו, גילו או מצבו התפקודי, והטיטול נלבש על הגוף בדרך המקובלת, הוא דומה יותר לבגד מאשר לחפץ. הוא מכסה את הגוף, שומר על נקיות האדם, מונע בושה, ומשמש צורך ישיר של הגוף. במצב כזה ...

במקום שאין עירוב, לפעמים אדם מחפש דרך להעביר חפץ בלי לטלטל אותו ביד או בכיס. אחת הדרכים שעולות היא ללבוש את הדבר. למשל: ללבוש שתי חגורות, שני מעילים, כמה שכבות בגדים, או פריט נוסף שאינו באמת נצרך לו, כדי להביאו לבית הכנסת או לבית אחר. השאלה היא האם לבישה כזו מועילה, או שמא זו הערמה והדבר נחשב משא. תשובה בקצרה בגד הנלבש כדרך לבוש נחשב לבוש ומותר. אבל אם האדם לובש פריט בצורה שאינה דרך לבישה, או שברור שכל מטרתו להעבירו, יש לדון אם הדבר נחשב הערמה או משא. שתי חגורות מותרות רק כאשר שתיהן משמשות כלבוש או נוי אמיתי, ולא כאשר אחת מהן היא חפץ מועבר בלבד. היסוד הוא שהוצאה נאסרה בחפצים, לא בלבוש. לכן אדם רשאי לצאת עם בגדיו, אפילו אם אינם הכרחיים לחלוטין. אם קר בחוץ והוא לובש מעיל, צעיף וכובע, ודאי שאלה בגדים. אם הוא לובש סוודר נוסף בדרך רגילה, גם זה יכול להיחשב לבוש. אבל אם אדם לובש בגדים רק כדי להעבירם למקום אחר, והלבישה אינה טבעית או רגילה, יש מקום לשאלה. האם ההלכה מתייחסת לכך כלבוש, מפני שסוף סוף הוא לובש? או שמכיוון שמטרתו להעביר, ואין זה דרך לבישה רגילה, הדבר דומה למשא? בפוסקים מבואר שדרך הל...