הרב מנחם מענדל חדאד | הלכה, שו"ת, חסידות

פתיחה עונת הקיץ מגיעה, המשפחות יוצאות לנופש בצימרים ובבתי מלון, ובחצרות רבות ניצבים עצים גבוהים ועליהם תלויים ערסלי בד מזמינים. שאלה מעשית עולה מיד: האם מותר בשבת קודש לעלות על אותו ערסל, להתנדנד עליו, לנשום את אוויר החורש ולהביט בנוף? השאלה נראית פשוטה, אך היא נוגעת ליסוד גדול בדיני שבת — איסור שימוש באילן. הרב מנחם מענדל חדאד מבאר בשיעורו את הסוגיה, מבחין בין דרגות השימוש בעץ, ומגיע לפסק הלכה למעשה עם תנאים ברורים. במאמר זה נרחיב את הדברים, נעמוד על המקורות, ונציג את המסקנה המעשית. א. השאלה המעשית המקרה המצוי הוא זה: משפחה שומרת שבת יוצאת לנופש, ובחצר הצימר תלוי ערסל שקצותיו קשורים אל שני עצים. בני המשפחה מבקשים לנוח על הערסל, להתנדנד קלות, ולהינות מן האווירה. השאלה כפולה: ראשית, האם עצם ההשענות על ערסל התלוי בעץ נחשבת "שימוש באילן" שאסרו חכמים? שנית, האם יש הבדל בין ערסל הקשור ישירות לענף לבין ערסל הקשור לאמצעי מתווך כמו מסמר או טבעת? הבנת שתי השאלות הללו מחייבת חזרה אל יסוד גזירת חכמים בעניין השימוש בעץ בשבת. ב. יסוד גזירת חכמים — איסור שימוש באילן הגמרא במסכת שבת...

מה עושים עם שאריות הבשר של סעודות שבת חזון כשמסתיים השבת ואנחנו חוזרים לתשעת הימים? השאלה חוזרת בכל שנה בבתים רבים, ולה שתי מסורות פסיקה מרכזיות. בשיעור זה מביא הרב חדאד יסוד יפה מ"בני יששכר" שמאיר את כל הסוגיה באור אחר — האור של עונג שבת. השאלה לאחר שאסרו הפוסקים לאכול בשר בתשעת הימים, מתעוררת שאלה מעשית: בשר שנשאר מסעודות שבת חזון — האם מותר להמשיך לאכול ממנו במוצאי שבת, או שחוזרים מיד לאיסור? המקורות הבסיס לדיון נלמד מהגמרא במסכת חולין דף י״ז, בעניין בשר נחירה שאכלו בכניסתם לארץ ישראל — סוגיה שנשארה בתיקו. מן הצד השני, סימן רמ״ב בשולחן ערוך אורח חיים מלמד עד כמה גדול עניין עונג שבת, ש"נמחלין לו כל עוונותיו". שיטת המחמירים גדולי רבני חב״ד וגדולי האשכנזים פסקו שלא לאכול בשר במוצאי שבת חזון, גם אם מדובר בשיריים מסעודות השבת. זהו המנהג המקובל בקהילות אלו. שיטת המקילים לעומתם, ב"שדי חמד" (לאמת), ב"רדב״ז" (לאמת), ב"כף החיים" (לאמת) ואצל רבי חיים פלאג'י (לאמת), מובא שיש הנוהגים להקל ולאכול את שיריים אלו במוצאי שבת. יסוד הבני יששכר רבי צ...

שבת חזון חלה בתוך תשעת הימים, וכידוע נוהגים ישראל שלא לאכול בשר בתקופה זו. אך שבת עצמה — מותרת ומצווה בבשר משום עונג שבת. השאלה המעשית המתעוררת בכל בית: הבשר שנותר משבת, האם מותר להגישו בסעודה רביעית, סעודת מלווה מלכה, שהיא לכאורה המשך לשבת? השאלה סעודת מלווה מלכה נקראת גם "סעודה רביעית" משום שהיא נמשכת מסעודות השבת. ואם כן, כשם שהתירו לאכול בשר בשבת חזון, אולי גם הבשר הנותר מותר בסעודה זו — אף שכבר יצאה שבת ולכאורה חזר איסור המנהג של תשעת הימים? זו הסוגיה שבה עוסק השיעור. המקורות הפוסקים הביאו ראיה מדברי הגמרא במסכת חולין דף י״ז (לאמת) , שם נדונה שאלת "בשר נחירה" — בשר שהיה מותר לישראל במדבר, מה דינו לאחר שנכנסו לארץ ישראל שבה נצטוו על השחיטה. הגמרא נותרת ב"תיקו". הסוברים להתיר יש פוסקים שכתבו (לאמת) שכיוון שבתיקו בדרבנן הולכים לקולא, וכיוון שאיסור אכילת בשר בתשעת הימים אינו אלא מנהג ואינו מדינא (שכן עיקר הדין הוא בערב תשעה באב בלבד) — הרי שיש מקום להתיר את הבשר שנותר מזמן ההיתר של השבת. הסוברים לאסור בימות השבוע רבים מהפוסקים דחו את הראיה מכמה ט...

ידוע הכלל: נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא. אבל בהלכות שבת, מרן השולחן ערוך מפתיע — יש שתי מצוות עשה שהזמן גרמא שנשים חייבות בהן בדיוק כמו הגברים: הקידוש ליל שבת, ושלוש סעודות שבת. מדוע? הרב מנחם מענדל חדאד פותח את המקורות ומסביר את דרשת חז"ל שמאחורי החיוב. השאלה ידוע שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא — מצוות עשה שהזמן גורם אותן, המוגדרות בזמן מסוים. הכלל הזה נלמד מהמשנה במסכת קידושין פרק א'. אבל בהלכות שבת, מתגלה משהו יוצא דופן: יש מצוות עשה שהזמן גרמא שנשים דווקא כן חייבות בהן — ובראשן הקידוש ליל שבת ושלוש סעודות שבת. מדוע? המקורות חיוב הקידוש — שולחן ערוך סימן רע"א מרן השולחן ערוך באורח חיים סימן רע"א מביא במפורש: נשים חייבות בקידוש כמו האנשים . יש חיוב מהתורה גם על האישה לקדש את השבת. ומדוע? הפסוק אומר "זכור את יום השבת לקדשו" — וכן "שמור את יום השבת לקדשו". חז"ל דורשים במסכת ברכות (דף כ ע"ב): "כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה" . דהיינו: כל מי שמחויב בשמירת השבת — מחויב גם בזכירת השבת. האישה ...

  מבוא: השאלה שכל מתפלל שאל את עצמו מדי שבת בבוקר, בעת אמירת קדושת כתר בחזרת הש"ץ של תפילת מוסף, אנו עוצרים לרגע ואומרים: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" . אך מדוע? מה הקשר בין קריאת שמע - מצווה שקבועה זמנה בשחרית ובערבית - לבין הקדושה של מוסף? הרב מנחם מענדל חדאד שליט"א חושף בשיעור זה סיפור היסטורי מרתק שיסביר את התופעה המפליאה הזו. "איך באמצע קדושה שאנחנו מקדשים את הקדוש ברוך הוא, נכנס פתאום 'שמע ישראל'?" — הרב חדאד א'. השאלה ההלכתית מצוות קריאת שמע התורה מצווה: "בשכבך ובקומך" — פעמיים ביום בלבד. לכן אנו קוראים: קריאת שמע בשחרית קריאת שמע בערבית מה מקומה של קריאת שמע נוספת בקדושת מוסף? ב'. התשובה של הבית יוסף (סימן תכ"ג) תשובות הגאונים הבית יוסף בסוף סימן תכ"ג מביא הסבר שמצא ב תשובות הגאונים , המתאר אירוע היסטורי דרמטי מתקופת חז"ל. המלך יזגדר וגזרת השמד בתקופתו של רב, מלך פרס הרשע יזגדר גזר גזרה נוראה: "לא יאמרו קריאת שמע בכל בתי הכנסת שבמדינתו" המלך אף שלח שליחים לוודא שהיה...

 

 

 

במקום שאין עירוב, שאלות קטנות הופכות לגדולות. אדם רוצה לצאת לבית הכנסת עם טישו, ממחטה, כדור נגד כאב ראש, משאף, סוכרייה לגרון, או דבר קטן אחר בכיס. ביום חול אין לזה שום משמעות. אבל בשבת, עצם הכנסת חפץ לכיס ויציאה לרשות אחרת יכולה להיות איסור הוצאה. תשובה בקצרה: טישו, ממחטה, תרופה או כל חפץ קטן בכיס נחשבים משא, ואסור לצאת בהם במקום שאין עירוב. אם יש צורך רפואי או צורך גדול, צריך להכין פתרון מותר לפני שבת או לשאול רב על דרך נשיאה המותרת לפי המקרה. הנקודה הראשונה שצריך להבין היא שכיס אינו לבוש לעניין החפץ שבתוכו. הבגד עצמו מותר בלבישה, אבל החפץ שבתוך הכיס אינו נהפך לחלק מהבגד. הוא רק מונח בתוך מקום אחסון. לכן טישו בכיס, מפתח בכיס, תרופה בכיס או פתק בכיס — כולם נשארים חפצים. יש אנשים שטועים וחושבים: "זה קטן, אז זה לא נחשב". זו טעות. איסור הוצאה אינו תלוי רק בגודל החפץ, אלא גם בכך שהוא חשוב לשימושו. טישו, תרופה, מפתח או סוכרייה — כל אחד מהם הוא חפץ שיש לו שימוש, ולכן אין לצאת איתו במקום שאין עירוב. ומה לגבי ממחטה מבד? אם היא בכיס — היא משא. אבל אם האדם לובש אותה כחלק מן הבגד, ...

במקום שאין עירוב, לא רק חפצים בכיס מעוררים שאלות. גם דברים הנראים כמו לבוש עלולים להיות מורכבים: כפפות, כיסוי לכובע נגד גשם, מגבת לאחר מקווה, צעיף נוסף או פריט שנלבש רק כדי להעבירו. השאלה המרכזית היא תמיד אחת: האם הדבר נחשב לבוש אמיתי, או שהוא משא? תשובה בקצרה: כפפות, כיסוי לכובע ומגבת יכולים להיחשב לבוש רק אם הם נלבשים בדרך רגילה ומשמשים את הגוף או הבגד באופן המקובל. אם האדם עלול להסירם ולטלטלם, או שהם נלבשים רק כדי להעבירם ממקום למקום, יש מקום לאסור. כל מקרה צריך בדיקה לפי המציאות. נתחיל בכפפות. מצד ההיגיון הפשוט, כפפות הן בגד. הן נלבשות על הידיים ומחממות את האדם. לכן היה מקום לומר שמותר לצאת בהן גם במקום שאין עירוב. אולם הפוסקים דנו בחשש שמא האדם יסיר את הכפפות ויבוא לטלטלן בידו ברשות הרבים. חשש זה חזק במיוחד במקומות שבהם אנשים רגילים להסיר כפפות תוך כדי הליכה, למשל כדי ללחוץ יד, לפתוח דלת, לעיין בספר או לסדר משהו. לכן יש שכתבו להחמיר בכפפות במקום שאין עירוב, אלא אם כן הן קשורות או מחוברות באופן שמונע חשש טלטול. במקומות קרים מאוד, כאשר ברור שהאדם אינו מסיר אותן, יש יותר מקום להק...

קידוש היום נתקן על כוס יין. אולם לא כל יין ראוי לקידוש באותה מידה. חז"ל קבעו כלל יסודי: "אין אומרים קידוש היום אלא על יין הראוי לנסך על גבי המזבח". מכאן נולד דיון רחב: איזה יין נחשב ראוי, איזה יין פסול, ומה דין יין מבושל או יין שמעורב בו דבש. בגמרא הובא הכלל שאין מקדשים אלא על יין הראוי לניסוך על גבי המזבח. הגמרא ביררה אילו יינות בא כלל זה למעט, והסיקה שמדובר ביינות מאוסים, כגון יין מגולה או יין שריחו רע. יינות אלו פסולים משום שנאמר: "הקריבהו נא לפחתך" — דבר שאינו מכובד להביאו לפני בשר ודם, בוודאי אינו ראוי להביאו לפני הקב"ה, ואינו ראוי לקידוש. מכאן נוצרה שאלה גדולה בראשונים: מה דין יין מבושל? מצד אחד, יין מבושל פסול לניסוך על גבי המזבח. אם כן, לכאורה הוא אינו בכלל "יין הראוי לנסך", ואין לקדש עליו. מצד שני, יין מבושל אינו בהכרח יין גרוע. אדרבה, פעמים שהבישול משביחו, וממילא אין הוא דומה ליין מגולה או ליין שריחו רע, שהם פסולים מחמת מיאוס ופחיתות. בעניין זה נחלקו הראשונים. יש מן הגאונים והראשונים שסברו שאין לקדש על יין מבושל, ובהם רב האי גאון, רב...

אחד הכללים היסודיים בדיני קידוש הוא: "אין קידוש אלא במקום סעודה". פירוש הדבר הוא שהקידוש אינו עומד בפני עצמו כטקס נפרד, אלא צריך להיות קשור לסעודת השבת. במקום שבו מקדשים — שם צריך לאכול. כלל זה נוגע לשאלות מעשיות רבות: האם אפשר לקדש בבית הכנסת ולאכול בבית? האם אפשר לקדש בסלון ולאכול בחדר אחר? מה הדין במעבר מחדר לחדר, מבית לסוכה, או ממקום שרואים ממנו את מקום הסעודה? שורש הדין נמצא במסכת פסחים. שם מסופר על אנשים שקידשו בבית הכנסת. לדעת רב, ידי חובת קידוש יצאו, אף שלא יצאו ידי חובת יין, מפני שאחר כך הלכו לביתם והיה היסח הדעת לעניין ברכת הגפן. אבל לדעת שמואל, אף ידי חובת קידוש לא יצאו, משום שאין קידוש אלא במקום סעודה. הראשונים ביארו את טעמו של שמואל על פי הפסוק בישעיה: "וקראת לשבת עונג". חז"ל דרשו: במקום עונג — שם תהא קריאה. כלומר, במקום שבו מתקיימת סעודת השבת, שהיא עונג שבת, שם צריכה להיות "קריאה" של קדושת השבת, דהיינו הקידוש. אף שבדרך כלל באיסורים הלכה כרב, כאן פסקו הראשונים שהלכה כשמואל, משום שבהמשך הסוגיה הובא שכמה אמוראים נהגו כדבריו. לכן פסק השול...

אחת השאלות המצויות ביותר בדיני שבת היא שאלת המפתח במקום שאין עירוב. אדם רוצה לצאת מביתו, לסגור את הדלת, ללכת לבית הכנסת או אל קרוביו ולחזור. בלי עירוב, אין הוא יכול פשוט להכניס את המפתח לכיסו. השאלה היא אפוא: האם קיימת דרך לשאת מפתח בשבת כשאין עירוב? תשובה בקצרה: מפתח רגיל בכיס או ביד הוא משא, ואסור לצאת בו במקום שאין עירוב. כדי להתיר, צריך שהמפתח יהיה באמת חלק מן הלבוש או תכשיט אמיתי, ולא רק חפץ שתלו אותו על הגוף כדי להעבירו. לכן כל פתרון של "מפתח כתכשיט" צריך בדיקה הלכתית מדויקת. שורש הדין הוא איסור הוצאה בשבת. במקום שאין עירוב, אסור להוציא חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים או לכרמלית, וכן אסור לשאת חפץ בדרך האסורה. אבל בגדים ותכשיטים אינם נחשבים משא, משום שהם בטלים לגוף האדם ונלבשים כדרכם. מכאן נולד הדיון במפתח. אם המפתח נמצא בכיס, ברור שהוא משא. הכיס אינו הופך את החפץ ללבוש; הוא רק מקום אחסון. גם אם האדם זקוק למפתח מאוד, הצורך אינו הופך אותו לבגד או לתכשיט. לכן מפתח בכיס אסור במקום שאין עירוב. ומה אם המפתח תלוי על שרשרת? כאן צריך להבחין. אם השרשרת היא שרשרת רגילה והמפתח תל...

אחת השאלות העדינות בדיני שבת היא שאלת אדם מבוגר הזקוק לטיטול, תחבושת ספיגה או אמצעי רפואי דומה, במקום שאין עירוב. מצד אחד, מדובר בחפץ הנלבש על הגוף. מצד שני, הוא אינו בגד רגיל, אלא אמצעי רפואי או תפקודי. לכן יש לברר האם הוא נחשב לבוש, או שמא הוא משא שאסור לצאת בו בשבת. תשובה בקצרה טיטול למבוגר או אמצעי ספיגה הנצרך לאדם ומשמש את גופו בדרך לבישה נחשב בדרך כלל כחלק מצורכי הגוף והלבוש, ויש מקום להתיר לצאת בו גם במקום שאין עירוב. אבל אם מדובר בפריט נוסף שאינו נצרך כעת, או שהוא נישא בכיס “ליתר ביטחון”, הרי הוא משא ואסור. שורש הדיון הוא ההבחנה בין לבוש לבין משא. בגדים שהאדם לובש על גופו אינם נחשבים משא, מפני שהם טפלים לגוף ומשמשים אותו. לעומת זאת, חפץ שהאדם נושא כדי להשתמש בו מאוחר יותר, גם אם הוא קטן או חשוב, נחשב משא. לכן השאלה בטיטול למבוגר היא: האם האדם “נושא” אותו, או “לובש” אותו. כאשר מדובר באדם הזקוק לכך מחמת בריאותו, גילו או מצבו התפקודי, והטיטול נלבש על הגוף בדרך המקובלת, הוא דומה יותר לבגד מאשר לחפץ. הוא מכסה את הגוף, שומר על נקיות האדם, מונע בושה, ומשמש צורך ישיר של הגוף. במצב כזה ...

במקום שאין עירוב, לפעמים אדם מחפש דרך להעביר חפץ בלי לטלטל אותו ביד או בכיס. אחת הדרכים שעולות היא ללבוש את הדבר. למשל: ללבוש שתי חגורות, שני מעילים, כמה שכבות בגדים, או פריט נוסף שאינו באמת נצרך לו, כדי להביאו לבית הכנסת או לבית אחר. השאלה היא האם לבישה כזו מועילה, או שמא זו הערמה והדבר נחשב משא. תשובה בקצרה בגד הנלבש כדרך לבוש נחשב לבוש ומותר. אבל אם האדם לובש פריט בצורה שאינה דרך לבישה, או שברור שכל מטרתו להעבירו, יש לדון אם הדבר נחשב הערמה או משא. שתי חגורות מותרות רק כאשר שתיהן משמשות כלבוש או נוי אמיתי, ולא כאשר אחת מהן היא חפץ מועבר בלבד. היסוד הוא שהוצאה נאסרה בחפצים, לא בלבוש. לכן אדם רשאי לצאת עם בגדיו, אפילו אם אינם הכרחיים לחלוטין. אם קר בחוץ והוא לובש מעיל, צעיף וכובע, ודאי שאלה בגדים. אם הוא לובש סוודר נוסף בדרך רגילה, גם זה יכול להיחשב לבוש. אבל אם אדם לובש בגדים רק כדי להעבירם למקום אחר, והלבישה אינה טבעית או רגילה, יש מקום לשאלה. האם ההלכה מתייחסת לכך כלבוש, מפני שסוף סוף הוא לובש? או שמכיוון שמטרתו להעביר, ואין זה דרך לבישה רגילה, הדבר דומה למשא? בפוסקים מבואר שדרך הל...

אחת השאלות החמורות בדיני שבת היא מה לעשות כאשר מוצאים בחוץ תפילין, ספר תורה, כתבי קודש או חפצי קדושה במקום שאין עירוב. מצד אחד, אסור לטלטל ולהוציא חפצים בשבת. מצד שני, יש כאן חשש גדול של ביזיון כתבי הקודש. ההלכה צריכה לאזן בין שמירת שבת לבין כבוד התורה. תשובה בקצרה אין לטלטל תפילין או ספר תורה בשבת כרגיל במקום שאין עירוב. אך מפני כבוד כתבי הקודש, הפוסקים דנו בדרכים מיוחדות להצילם מביזיון, כגון לבישת תפילין בדרך לבישה, או העברה באופן המותר לפי פרטי הדין. למעשה, בכל מקרה כזה יש לפעול לפי הוראת רב, ואם אין אפשרות לשאול — לבחור בדרך שממעטת באיסור ומונעת ביזיון. בגמרא ובפוסקים נידון דין המוצא תפילין בשבת. מכיוון שתפילין הם חפץ של קדושה, אין להשאירם במקום שבו יתבזו, ייגנבו, יירטבו או יידרסו. מצד שני, אין היתר פשוט לקחת אותם ביד ולהכניסם לבית, אם אין עירוב. לכן נקבעו דרכים מיוחדות להצלתם. אחת הדרכים היא להניח את התפילין בדרך לבישה ולהכניסם כך. תפילין, כאשר הם מונחים על הראש ועל היד כמצוותם, אינם נישאים כחפץ רגיל אלא נלבשים בדרך מצווה. אולם גם בזה יש פרטי דינים: האם מדובר בזוג אחד או בכמה זוגו...

אחת השאלות המעשיות ביותר במוצאי שבת היא מתי מותר להתחיל לעשות מלאכה. השבת הסתיימה, כבר לילה, אבל עדיין לא נאמרה ההבדלה. האם מותר להדליק אור, להשתמש בטלפון, לנסוע, לכתוב, או שצריך להמתין להבדלה על הכוס? תשובה בקצרה אסור לעשות מלאכה במוצאי שבת עד שמבדילים. מי שכבר התפלל ערבית ואמר “אתה חוננתנו” רשאי לעשות מלאכה. מי שלא התפלל, או שהתפלל ושכח “אתה חוננתנו”, צריך לומר תחילה: “ברוך המבדיל בין קודש לחול”, ואז מותר לו לעשות מלאכה. עדיין אסור לו לאכול עד שיעשה הבדלה על הכוס. שורש הדין הוא שהשבת אינה יוצאת רק מבחינה אסטרונומית. אמנם לאחר צאת הכוכבים הסתיים יום השבת, אבל כדי לעבור בפועל מקודש לחול צריך לעשות הבדלה. ההבדלה היא הכרזה הלכתית ורוחנית: עכשיו אנו מבדילים בין קדושת שבת לבין ימי החול. חז”ל תיקנו הבדלה בשני אופנים: בתפילה ועל הכוס. בתפילת ערבית של מוצאי שבת אומרים “אתה חוננתנו” בברכת “אתה חונן”. בכך האדם מבדיל בתפילה, ומותר לו לאחר מכן לעשות מלאכה. אחר כך מבדילים גם על הכוס, כדי לקיים את תקנת ההבדלה בשלמותה. אם אדם עדיין לא התפלל ערבית, והוא צריך לעשות מלאכה, כגון להדליק אור, לחייג בטלפון...

במוצאי שבת, לאחר תפילת ערבית, נהגו לומר “ויהי נועם” ו“ואתה קדוש”. מנהג זה מוכר מאוד, אך רבים אינם יודעים את טעמו ואת כלליו: מדוע אומרים אותו דווקא במוצאי שבת, למה מדלגים עליו כאשר חל יום טוב באמצע השבוע, ומה הקשר בין “ויהי נועם” לבין תחילת ימי המעשה? תשובה בקצרה אומרים “ויהי נועם” במוצאי שבת כברכה לפתיחת שבוע של מלאכה. כאשר חל יום טוב באמצע השבוע, ואין שישה ימי מעשה שלמים, אין אומרים “ויהי נועם”. בדרך כלל, כאשר אין אומרים “ויהי נועם”, אין אומרים גם “ואתה קדוש”, לפי סדר המנהג. הפסוק “ויהי נועם ה’ אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו” מבקש מהקב”ה שהשראתו וברכתו יהיו על מעשי ידינו. לכן הוא מתאים במיוחד למוצאי שבת, כאשר האדם יוצא מן השבת אל ימי המעשה. לאחר יום של קדושה ומנוחה, הוא מבקש שהחול לא יהיה מנותק מן הקדושה, אלא שמעשה ידיו במשך השבוע יהיו מבורכים ומכוונים. לכן אומרים “ויהי נועם” דווקא במוצאי שבת, בפתיחת השבוע. שבת הייתה יום שבו לא עשינו מלאכה. עכשיו אנו חוזרים לעולם המעשה, לעבודה, לפרנסה, למסחר, לכתיבה, לבנייה ולפעילות. לפני שנכנסים לעולם הזה, מבקשים: “ומעשה ידינו כוננה עלינו”. מכא...

במוצאי שבת מוסיפים בתפילת ערבית את נוסח “אתה חוננתנו” בתוך ברכת “אתה חונן”. תוספת זו היא ההבדלה שבתפילה, והיא מתירה לאדם לעשות מלאכה לאחר התפילה. אך מה הדין אם אדם שכח לומר “אתה חוננתנו”? האם עליו לחזור ולהתפלל שמונה עשרה? תשובה בקצרה בדרך כלל, מי ששכח לומר “אתה חוננתנו” אינו חוזר להתפלל, מפני שהוא עתיד להבדיל על הכוס. אבל אם אכל לפני שהבדיל, או במקרים שבהם אין לו אפשרות להבדיל על הכוס, יש פרטי דינים מיוחדים ויש לשאול רב. לעניין מלאכה, אם שכח “אתה חוננתנו”, יאמר “ברוך המבדיל בין קודש לחול” לפני שיעשה מלאכה. חז”ל תיקנו הבדלה בתפילה ועל הכוס. לכן כאשר אדם שכח את ההבדלה שבתפילה, עדיין יש לו אפשרות לקיים את ההבדלה על הכוס. משום כך, להלכה בדרך כלל אינו חוזר להתפלל. החזרה על תפילת שמונה עשרה אינה דבר קל, ואינה נעשית כאשר ניתן להשלים את ההבדלה בדרך אחרת. מקומו של “אתה חוננתנו” הוא בברכת “אתה חונן”, מפני שהבדלה תלויה בדעת. כדי להבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך ובין ישראל לעמים, צריך דעת. לכן תיקנו לומר את ההבדלה דווקא בברכת הדעת. נוסף לכך, מכיוון שאסור לבקש צרכיו קודם הבדלה, קבעו את ההבדלה ב...

הזמנה מוכרת: "אתם מוזמנים לקידושא רבה במלאת שנה לבן". שולחן פרוס, יין, מזונות, ברכה על היין - כל זה נקרא "קידושא רבה", הקידוש הגדול . אבל רגע - למה בדיוק "גדול"? הרי קידוש היום של שבת הוא רק ברכת "בורא פרי הגפן" . אין כאן ברכה מיוחדת של קידוש, אין נוסח כמו בליל שבת. אז איך זה בכלל נקרא "קידוש", ולמה דווקא "גדול"? תוכן עניינים הקדמה: זכור את יום השבת לקדשו השאלה: מדוע קידוש גם בבוקר? הגמרא בפסחים - רבי אשי מגלה הפסוקים מסידור רב עמרם גאון פירוש רש"י: "סגי נהור" פירוש הרשב"א: הברכה שבכל הקידושים למעשה: מה חייבים לשמוע? הקדמה: "זכור את יום השבת לקדשו" הכתוב אומר "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כ':ח'). למדו מכאן חכמים שיש לקדש את השבת בשני זמנים: בכניסתה (ליל שבת) ו ביציאתה (הבדלה). איך זוכרים? על ידי דיבור - אמירת נוסח קידוש. חכמים תיקנו שיהיה על היין, כי היין מבטא שמחה וכבוד. השאלה: מדוע קידוש גם...