הרב מנחם מענדל חדאד | הלכה, שו"ת, חסידות

 

 

במקום שאין עירוב, שאלות קטנות הופכות לגדולות. אדם רוצה לצאת לבית הכנסת עם טישו, ממחטה, כדור נגד כאב ראש, משאף, סוכרייה לגרון, או דבר קטן אחר בכיס. ביום חול אין לזה שום משמעות. אבל בשבת, עצם הכנסת חפץ לכיס ויציאה לרשות אחרת יכולה להיות איסור הוצאה. תשובה בקצרה: טישו, ממחטה, תרופה או כל חפץ קטן בכיס נחשבים משא, ואסור לצאת בהם במקום שאין עירוב. אם יש צורך רפואי או צורך גדול, צריך להכין פתרון מותר לפני שבת או לשאול רב על דרך נשיאה המותרת לפי המקרה. הנקודה הראשונה שצריך להבין היא שכיס אינו לבוש לעניין החפץ שבתוכו. הבגד עצמו מותר בלבישה, אבל החפץ שבתוך הכיס אינו נהפך לחלק מהבגד. הוא רק מונח בתוך מקום אחסון. לכן טישו בכיס, מפתח בכיס, תרופה בכיס או פתק בכיס — כולם נשארים חפצים. יש אנשים שטועים וחושבים: "זה קטן, אז זה לא נחשב". זו טעות. איסור הוצאה אינו תלוי רק בגודל החפץ, אלא גם בכך שהוא חשוב לשימושו. טישו, תרופה, מפתח או סוכרייה — כל אחד מהם הוא חפץ שיש לו שימוש, ולכן אין לצאת איתו במקום שאין עירוב. ומה לגבי ממחטה מבד? אם היא בכיס — היא משא. אבל אם האדם לובש אותה כחלק מן הבגד, ...

אחת ההלכות החשובות הנוגעות לפרשת השבוע היא קריאת שניים מקרא ואחד תרגום. כל יהודי צריך להשלים את פרשת השבוע עם הציבור, לקרוא כל פסוק פעמיים במקרא ופעם אחת בתרגום. מצווה זו מחברת את האדם באופן אישי לפרשה, מעבר למה שהוא שומע בבית הכנסת. חובה ולא רק מנהג חז"ל אמרו: "לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור שניים מקרא ואחד תרגום". הלשון "לעולם" מורה שאין זו הנהגה טובה בלבד אלא חיוב קבוע. אין להסתפק בשמיעת קריאת התורה בשבת; יש להשלים את הפרשה באופן אישי. התרגום מסייע להבנת פשוטו של מקרא, ובפרט תרגום אונקלוס שיש לו מעמד מיוחד במסורת ישראל. זמן הקריאה הזמן הראשון מתחיל לאחר קריאת התורה של מנחה בשבת הקודמת, כאשר הציבור כבר התחיל את הפרשה הבאה. מצווה מן המובחר לקרוא בערב שבת כהכנה לקריאת התורה. רבים חילקו את הקריאה לפי ימות השבוע, ואחרים קוראים את כולה ביום שישי. השלמה לכתחילה יש להשלים לפני סעודת שבת בבוקר או לפני קריאת התורה, כדי לבוא לקריאה הציבורית כשהפרשה כבר מוכרת. אם לא הספיק, ישלים במשך השבת, ואם לא — ישלים לאחר מכן עד זמן מסוים המבואר בפוסקים, לפי...

לאחר קריאת התורה בשבת קוראים את ההפטרה מן הנביאים. קריאה זו כה מושרשת בסדר התפילה עד שרבים אינם עוצרים לשאול: מדוע בכלל קוראים הפטרה? מדוע דווקא בנביאים? והאם הציבור יוצא ידי חובה בשמיעה מן המפטיר? טעם תקנת ההפטרה הטעם הידוע הוא שבזמן גזירות, כאשר גזרו שלא לקרוא בתורה, תיקנו לקרוא בנביאים עניין הדומה לפרשת השבוע. לאחר שבטלה הגזירה נשארה התקנה במקומה, וכך נעשתה ההפטרה חלק קבוע מסדר התפילה של שבתות ומועדים. לפי זה ההפטרה קשורה בדרך כלל לפרשת השבוע או לעניינו של היום. מספר נביאים כשר או חומש יש מעלה ברורה לקרוא את ההפטרה מתוך ספר נביאים כשר או כתב מכובד המיועד לכך, כאשר הדבר אפשרי. עם זאת, במקומות שנהגו לקרוא מתוך חומש מודפס עם ברכות ההפטרה, יש להם על מה לסמוך לפי דעות הפוסקים. בכל מקרה יש לקרוא בכבוד ובקול ברור שהציבור ישמע. האם יוצאים בשמיעה בלבד? עיקר המנהג הוא שאחד קורא את ההפטרה בקול והציבור שומע. יסוד הדבר הוא "שומע כעונה": כאשר אדם שומע קריאה מפי הקורא כראוי ומתכוון לצאת, השמיעה נחשבת כענייה, ואין צורך שכל אחד יקרא לעצמו. עם זאת יש להיזהר לשמוע בפועל;...

במקום שאין עירוב, לא רק חפצים בכיס מעוררים שאלות. גם דברים הנראים כמו לבוש עלולים להיות מורכבים: כפפות, כיסוי לכובע נגד גשם, מגבת לאחר מקווה, צעיף נוסף או פריט שנלבש רק כדי להעבירו. השאלה המרכזית היא תמיד אחת: האם הדבר נחשב לבוש אמיתי, או שהוא משא? תשובה בקצרה: כפפות, כיסוי לכובע ומגבת יכולים להיחשב לבוש רק אם הם נלבשים בדרך רגילה ומשמשים את הגוף או הבגד באופן המקובל. אם האדם עלול להסירם ולטלטלם, או שהם נלבשים רק כדי להעבירם ממקום למקום, יש מקום לאסור. כל מקרה צריך בדיקה לפי המציאות. נתחיל בכפפות. מצד ההיגיון הפשוט, כפפות הן בגד. הן נלבשות על הידיים ומחממות את האדם. לכן היה מקום לומר שמותר לצאת בהן גם במקום שאין עירוב. אולם הפוסקים דנו בחשש שמא האדם יסיר את הכפפות ויבוא לטלטלן בידו ברשות הרבים. חשש זה חזק במיוחד במקומות שבהם אנשים רגילים להסיר כפפות תוך כדי הליכה, למשל כדי ללחוץ יד, לפתוח דלת, לעיין בספר או לסדר משהו. לכן יש שכתבו להחמיר בכפפות במקום שאין עירוב, אלא אם כן הן קשורות או מחוברות באופן שמונע חשש טלטול. במקומות קרים מאוד, כאשר ברור שהאדם אינו מסיר אותן, יש יותר מקום להק...

קריאת התורה בשבת היא אחד הרגעים המרכזיים של החיים הקהילתיים. זו הפגישה השבועית של הציבור עם התורה שבכתב, במסגרת של קדושה, ברכות, מניין וכבוד התורה. כל פרט בסדר הקריאה — מספר העולים, הוספת עליות, קדיש לפני מפטיר, ועליית קטן — נשען על כללים מדויקים. מספר העולים לפי קדושת היום מספר הקרואים משתנה לפי קדושת היום: בימי חול שלושה, בראש חודש ארבעה, ביום טוב חמישה, ביום הכיפורים שישה, ובשבת שבעה. ככל שהיום קדוש יותר, מוסיפים בקרואים. בשבת מספר שבעת הקרואים מבטא את מרכזיות התורה ביום זה. הוספה על הקרואים בשבת ניתן להוסיף על שבעת הקרואים, מפני קדושת היום. עם זאת, גם כשמוסיפים יש לשמור על כבוד הקריאה ולהיזהר מטורח ציבור. אין להפוך את הקריאה לאורך מופרז ללא צורך, אלא לשקול לפי ההקשר: שמחה משפחתית, בר מצווה, אורחים או צורך קהילתי. עליית קטן עליית קטן היודע למי מברכים תלויה בסוג העלייה, במנהג הקהילה, ובשאלה אם ניתן למנותו במניין העיקרי של השבעה. הפוסקים דנים במיוחד במקרה שאין כהן גדול. למעשה, במקומות רבים נמנעים מלתת עליות עיקריות לקטנים אלא במקרים מיוחדים, ויש לנהוג לפי מנהג המק...

 

 

בדורנו נפוץ מאוד לשלוח משלוח מנות דרך חנות, אתר אינטרנט, שליח או הזמנה טלפונית. אדם מתקשר לחנות, מזמין משלוח לחבירו, והחנות שולחת את המנות למקבל. השאלה היא האם באופן כזה יוצאים ידי חובת משלוח מנות, ובפרט כאשר המשלח משלם רק לאחר מכן, כך שבשעה שהמקבל מקבל את המנות, ייתכן שהמנות עדיין אינן שייכות למשלח. תשובה בקצרה אפשר לצאת ידי חובת משלוח מנות דרך חנות, אך צריך להקפיד שהמנות ייחשבו שייכות למשלח לפני שהן מגיעות למקבל. לכן הדרך הנכונה היא לבקש מבעל החנות שיזכה את המנות למשלח על ידי אדם אחר, ורק לאחר מכן ישלח אותן למקבל. שורש השאלה תלוי בהגדרת מצוות משלוח מנות. הפסוק אומר: "ומשלוח מנות איש לרעהו". מלשון זו משמע שהמנות צריכות להיות של האיש — של המשלח — ורק אחר כך להגיע לרעהו. אין זו רק פעולה של גרימת הנאה לחבר, אלא שליחת מנות ממנו אליו. לכן, אם אדם מתקשר לחנות ומבקש לשלוח סלסלה לחבירו, אבל בשעת המסירה המקבל מקבל למעשה מוצר של בעל החנות, ועדיין לא נעשה קניין המייחס את המנות למשלח — יש לדון האם זה נחשב "מנות איש לרעהו". מצד אחד, ברור שהמשלח יזם את הנתינה, שילם או התחייב לשל...

שאלה: שמעתי שיש מנהג לפרוש וילון של משי בחדר היולדת כסגולה להיפקד בזרעא חיא וקיימא. מהו מקור המנהג? תשובה: מקור המנהג נזכר בתורת מנחם, ובמעשה הידוע מהרה"צ מווילעדניק זצ"ל, שהורה לפרוש וילון של משי כסגולה לזרעא חיא וקיימא. מקורות תורת מנחם; שארית ישראל להרה"צ מווילעדניק; "אסדר לסעודתא".

קידוש היום נתקן על כוס יין. אולם לא כל יין ראוי לקידוש באותה מידה. חז"ל קבעו כלל יסודי: "אין אומרים קידוש היום אלא על יין הראוי לנסך על גבי המזבח". מכאן נולד דיון רחב: איזה יין נחשב ראוי, איזה יין פסול, ומה דין יין מבושל או יין שמעורב בו דבש. בגמרא הובא הכלל שאין מקדשים אלא על יין הראוי לניסוך על גבי המזבח. הגמרא ביררה אילו יינות בא כלל זה למעט, והסיקה שמדובר ביינות מאוסים, כגון יין מגולה או יין שריחו רע. יינות אלו פסולים משום שנאמר: "הקריבהו נא לפחתך" — דבר שאינו מכובד להביאו לפני בשר ודם, בוודאי אינו ראוי להביאו לפני הקב"ה, ואינו ראוי לקידוש. מכאן נוצרה שאלה גדולה בראשונים: מה דין יין מבושל? מצד אחד, יין מבושל פסול לניסוך על גבי המזבח. אם כן, לכאורה הוא אינו בכלל "יין הראוי לנסך", ואין לקדש עליו. מצד שני, יין מבושל אינו בהכרח יין גרוע. אדרבה, פעמים שהבישול משביחו, וממילא אין הוא דומה ליין מגולה או ליין שריחו רע, שהם פסולים מחמת מיאוס ופחיתות. בעניין זה נחלקו הראשונים. יש מן הגאונים והראשונים שסברו שאין לקדש על יין מבושל, ובהם רב האי גאון, רב...

אחד הכללים היסודיים בדיני קידוש הוא: "אין קידוש אלא במקום סעודה". פירוש הדבר הוא שהקידוש אינו עומד בפני עצמו כטקס נפרד, אלא צריך להיות קשור לסעודת השבת. במקום שבו מקדשים — שם צריך לאכול. כלל זה נוגע לשאלות מעשיות רבות: האם אפשר לקדש בבית הכנסת ולאכול בבית? האם אפשר לקדש בסלון ולאכול בחדר אחר? מה הדין במעבר מחדר לחדר, מבית לסוכה, או ממקום שרואים ממנו את מקום הסעודה? שורש הדין נמצא במסכת פסחים. שם מסופר על אנשים שקידשו בבית הכנסת. לדעת רב, ידי חובת קידוש יצאו, אף שלא יצאו ידי חובת יין, מפני שאחר כך הלכו לביתם והיה היסח הדעת לעניין ברכת הגפן. אבל לדעת שמואל, אף ידי חובת קידוש לא יצאו, משום שאין קידוש אלא במקום סעודה. הראשונים ביארו את טעמו של שמואל על פי הפסוק בישעיה: "וקראת לשבת עונג". חז"ל דרשו: במקום עונג — שם תהא קריאה. כלומר, במקום שבו מתקיימת סעודת השבת, שהיא עונג שבת, שם צריכה להיות "קריאה" של קדושת השבת, דהיינו הקידוש. אף שבדרך כלל באיסורים הלכה כרב, כאן פסקו הראשונים שהלכה כשמואל, משום שבהמשך הסוגיה הובא שכמה אמוראים נהגו כדבריו. לכן פסק השול...

 

 

תפילת שחרית של שבת אינה זהה לזו של יום חול. כבר בתחילתה ניכר שהשבת היא יום אחר: מתפללים בנחת, מוסיפים מזמורים בפסוקי דזמרה, ומאריכים בשבחו של הקב"ה. אין זו תוספת פיוטית בלבד, אלא סדר הלכתי ורוחני המבטא את מעלת השבת. טעם ההוספה בזמירות ביום חול אומרים פסוקי דזמרה בקיצור, ובשבת מוסיפים מזמורים. תוספת זו נובעת מכך ששבת היא יום של עונג לא רק בגשמיות אלא גם ברוחניות. כשם שמכבדים את השבת במאכלים ובבגדים, כך מכבדים אותה בתפילה, בשבח ובזמרה. הלבוש מבאר שהמזמורים שנבחרו אינם מקריים: חלקם מדברים על מעשה בראשית שנשלם בשבת, חלקם קשורים למתן תורה שהיה בשבת, וחלקם מבטאים הודאה ושבח. לכן אין אומרים אותם לפי סדרם בתהלים, אלא לפי סדר רעיוני: תחילה בריאה, אחר כך תורה, ואחר כך הודאה ושבח. המזמור "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" — הלל הגדול — כולל כ"ו פעמים "כי לעולם חסדו", כנגד כ"ו דורות שמבריאת העולם עד מתן תורה, שבהם התקיים העולם בחסד ה' עד קבלת התורה. אחריו באים מזמורי הודאה ושבת עד "מזמור שיר ליום השבת", שיא הזמירות של שבת. לפני ...

שלוש סעודות השבת הן מיסודות עונג שבת. סעודת ליל שבת פותחת את הקדושה, סעודת היום מגלה את כבוד השבת באור היום, וסעודה שלישית הנערכת לקראת סוף היום נושאת אופי פנימי: היא סעודת רעווא דרעווין, זמן של רצון עליון וקרבה. מקור החיוב מקור החיוב נלמד מפרשת המן: "אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאוהו בשדה". חז"ל דרשו משלוש הפעמים שנאמר "היום" שיש לאכול שלוש סעודות בשבת. בכך נקשרת סעודת השבת לנס המן, שבו למדו ישראל לחיות באמונה ולקבל מזונם מן השמים. זמן סעודה שלישית להלכה נפסק שסעודה שלישית צריכה להיות לאחר זמן מנחה. אין נכון לכתחילה לאכול את שלוש הסעודות לפני הזמן הראוי לסעודה שלישית, שכן היא אינה רק "עוד אכילה" אלא סעודה של חלק מיוחד ביום השבת, ולכן זמנה קובע. מי שיש לו מזון לשתי סעודות בלבד יסדר את אכילתו כך שיקיים את עיקר חיובי השבת בצורה הטובה ביותר, ובפרט שלא יפגע בכבוד סעודת ליל שבת וסעודת היום. מה אוכלים בסעודה שלישית? לכתחילה יש לאכול פת, כשאר סעודות שבת, שהרי שלוש הסעודות נלמדו מן המן שנקרא "לחם". בדיעבד או בשע...

אחת השאלות המצויות ביותר בדיני שבת היא שאלת המפתח במקום שאין עירוב. אדם רוצה לצאת מביתו, לסגור את הדלת, ללכת לבית הכנסת או אל קרוביו ולחזור. בלי עירוב, אין הוא יכול פשוט להכניס את המפתח לכיסו. השאלה היא אפוא: האם קיימת דרך לשאת מפתח בשבת כשאין עירוב? תשובה בקצרה: מפתח רגיל בכיס או ביד הוא משא, ואסור לצאת בו במקום שאין עירוב. כדי להתיר, צריך שהמפתח יהיה באמת חלק מן הלבוש או תכשיט אמיתי, ולא רק חפץ שתלו אותו על הגוף כדי להעבירו. לכן כל פתרון של "מפתח כתכשיט" צריך בדיקה הלכתית מדויקת. שורש הדין הוא איסור הוצאה בשבת. במקום שאין עירוב, אסור להוציא חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים או לכרמלית, וכן אסור לשאת חפץ בדרך האסורה. אבל בגדים ותכשיטים אינם נחשבים משא, משום שהם בטלים לגוף האדם ונלבשים כדרכם. מכאן נולד הדיון במפתח. אם המפתח נמצא בכיס, ברור שהוא משא. הכיס אינו הופך את החפץ ללבוש; הוא רק מקום אחסון. גם אם האדם זקוק למפתח מאוד, הצורך אינו הופך אותו לבגד או לתכשיט. לכן מפתח בכיס אסור במקום שאין עירוב. ומה אם המפתח תלוי על שרשרת? כאן צריך להבחין. אם השרשרת היא שרשרת רגילה והמפתח תל...

מנהגי ישראל בענייני סגולה וברכה נמסרו מדור לדור, ולעיתים הם נראים בתחילה כמעשים פשוטים, אך מאחוריהם עומדים רמזים עמוקים ומקורות בקדושה. אחת הסגולות המובאות בענייני הריון ולידה היא פריסת וילון של משי בחדר השינה כסגולה להיפקד בזרעא חיא וקיימא. נשאלה השאלה: מהו המקור למנהג ישראל לשים וילון של משי בחדר השינה כסגולה להיפקד בזחו"ק? בתשובתו כותב הרב מנחם מענדל חדאד שסגולה זו אכן מובאת בכמה מקומות, ואף כ"ק אדמו"ר שליט"א סיפר על הנהגה זו. וכך מובא בלשונו בתורת מנחם: "פעם בא יהודי אל הרה"צ מווילעדניק בעל שארית ישראל וביקש ברכה ללידת בן ואמר לו שיפרוש משי דיידנס בחדר המטות ויוולד לו בן כאשר היהודי הנ"ל יצא שאלו התלמידים אצל רבם מניין המקור לכך שמשי הוא סגולה לבן והשיב להם שמפורש הדבר באסדר לסעודתא ואלין מליא יהון לרקיעיא ותמן מאן שריא הלא הוא שמשא מליא היינו משי וכאשר אלין מליא יהון לרקיעיא מלשון פרישה שיפרשו אותם אזי תמן מאן שריא מי שיימצא שם הלא הוא שמשא שמש בלשון אידיש 'א זון'". במעשה זה מסופר על יהודי שבא אל הרה"צ מווילעדניק, בעל "שארי...

אחת השאלות העדינות בדיני שבת היא שאלת אדם מבוגר הזקוק לטיטול, תחבושת ספיגה או אמצעי רפואי דומה, במקום שאין עירוב. מצד אחד, מדובר בחפץ הנלבש על הגוף. מצד שני, הוא אינו בגד רגיל, אלא אמצעי רפואי או תפקודי. לכן יש לברר האם הוא נחשב לבוש, או שמא הוא משא שאסור לצאת בו בשבת. תשובה בקצרה טיטול למבוגר או אמצעי ספיגה הנצרך לאדם ומשמש את גופו בדרך לבישה נחשב בדרך כלל כחלק מצורכי הגוף והלבוש, ויש מקום להתיר לצאת בו גם במקום שאין עירוב. אבל אם מדובר בפריט נוסף שאינו נצרך כעת, או שהוא נישא בכיס “ליתר ביטחון”, הרי הוא משא ואסור. שורש הדיון הוא ההבחנה בין לבוש לבין משא. בגדים שהאדם לובש על גופו אינם נחשבים משא, מפני שהם טפלים לגוף ומשמשים אותו. לעומת זאת, חפץ שהאדם נושא כדי להשתמש בו מאוחר יותר, גם אם הוא קטן או חשוב, נחשב משא. לכן השאלה בטיטול למבוגר היא: האם האדם “נושא” אותו, או “לובש” אותו. כאשר מדובר באדם הזקוק לכך מחמת בריאותו, גילו או מצבו התפקודי, והטיטול נלבש על הגוף בדרך המקובלת, הוא דומה יותר לבגד מאשר לחפץ. הוא מכסה את הגוף, שומר על נקיות האדם, מונע בושה, ומשמש צורך ישיר של הגוף. במצב כזה ...