מדוע אין מברכים על מצוות משלוח מנות?
אחת השאלות הידועות בדיני פורים היא מדוע אין מברכים על מצוות משלוח מנות. הרי מצוות משלוח מנות מפורשת במגילה: "ומשלוח מנות איש לרעהו", וכשם שמברכים על מקרא מגילה, על נר חנוכה ועל מצוות רבות אחרות, לכאורה היה מקום לברך גם לפני קיום מצווה זו: "ברוך אתה ה'... אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על משלוח מנות".
תשובה בקצרה
אין מברכים על משלוח מנות, מפני שמצווה זו תלויה גם במקבל, וכן מפני שעיקר עניינה להרבות אהבה, שלום ורעות — ודבר זה ראוי שייעשה מתוך רגש פנימי של אהבת ישראל, ולא כמעשה טכני הנעשה רק מחמת ציווי.
הראשונים והאחרונים דנו בכלל גדול: מדוע אין מברכים על מצוות מסוימות, כמו צדקה, כיבוד אב ואם, מתנות לאביונים ומשלוח מנות. אחד ההסברים הידועים הוא שמצווה שתלויה גם באדם אחר אינה דומה למצווה שביד האדם לבדו. כאשר אדם מניח תפילין, נוטל לולב או מדליק נר חנוכה — קיום המצווה תלוי בעיקר בו. אבל כאשר אדם נותן משהו לאחר, יש כאן צד שני: המקבל.
לפי זה ניתן להבין את הטעם שאין מברכים על משלוח מנות. אף שהמשלח עושה פעולה של מצווה, מכל מקום יש כאן קיום המתייחס גם למקבל. המצווה אינה רק "להניח מאכלים במקום מסוים", אלא לשלוח מנות לרעהו. מכיוון שהמצווה קשורה ביחס שבין אדם לחבירו, אין מברכים עליה כמו על מצווה פרטית הנעשית בגופו של האדם בלבד.
אמנם יש לדון: הרי הרמ"א פוסק שאם שלח מנות לחבירו והלה אינו רוצה לקבלן, או שמוחל לו, יצא ידי חובה. ואם כן, לכאורה המצווה אינה תלויה ממש בקבלת המקבל. אך יש לבאר שאין הכוונה רק לחשש טכני שמא המקבל לא יקבל, אלא לעצם הגדרת המצווה: מצווה זו במהותה אינה פעולה חד־צדדית, אלא מצווה שבין אדם לחבירו, ולכן אינה דומה למצוות שעליהן מברכים.
טעם נוסף ועמוק יותר הוא שעיקר מצוות משלוח מנות הוא להרבות שלום, אהבה ורעות בין יהודים. כך מבואר בדברי המנות הלוי ובדברי החתם סופר, שעיקר עניין המצווה הוא להרבות אחווה ורעות. כאשר אדם נותן משלוח מנות, אין הוא רק מספק מזון לסעודת פורים, אלא יוצר קשר של אהבה, פיוס וקירוב לבבות.
לפי זה מובן מדוע אין מברכים. כאשר אדם נותן מתנה לחבירו כדי להרבות אהבה, ככל שהדבר נעשה מתוך רצון פנימי וחיבה טבעית יותר, כך המצווה מתגלה בשלמות גדולה יותר. אם היה האדם מברך "וציוונו" ומרגיש שכל הנתינה נעשית רק משום שהוא מוכרח ומצווה, היה עלול להיחלש צד האהבה והרעות שבמצווה. המצווה רוצה שהנתינה תבוא מלב חי, לא רק ממנגנון של חובה.
כמובן, אין הכוונה חלילה שמשלוח מנות אינו מצווה מחייבת. ודאי שזו מצווה גמורה מדברי קבלה, וחייבים לקיימה בפורים. אלא שצורת קיום המצווה צריכה להיות באופן של אהבת ישראל. האדם מקיים את ציווי ה', אבל הציווי עצמו מבקש לגלות בלב האדם רגש טבעי של אחווה.
לפי זה יש מקום להבין גם מדוע אין כופים על משלוח מנות כשם שכופים על צדקה. בצדקה, העני זקוק ללחם, וכאשר אדם מסרב לתת, יש מקום לכוף אותו כדי שהעני יקבל את צרכיו. במשלוח מנות, לעומת זאת, אם המשלוח נעשה רק בכפייה, חסר בו עצם עניין הרעות והאהבה. משלוח מנות בכפייה עלול להיות גוף בלי נשמה.
יש שהוסיפו עוד נקודה: משלוח מנות מבטא ערך תמידי של אהבת ישראל, אלא שבפורים יש מצווה מיוחדת לקיימו בפועל. אהבת ישראל אינה מצווה חד־פעמית; היא מהות קבועה בחיי יהודי. ובמצוות תמידיות, או בעניינים שמלווים את האדם תמיד, מצינו שלא תמיד תיקנו ברכה מיוחדת.
מכל זה עולה מסר ברור. מצוות משלוח מנות אינה רק "חבילה יפה" או מנהג חברתי. היא עבודה פנימית של אהבת ישראל. אדם יכול לשלוח משלוח מנות יקר ומפואר, אבל אם עושה זאת רק כדי לצאת ידי חובה או לשמור על מעמד חברתי, חסר לו העיקר. לעומת זאת, משלוח פשוט הניתן בלב טוב, מתוך רצון לשמח, לפייס, לקרב ולכבד — יש בו נשמה של פורים.
למעשה
אין מברכים על משלוח מנות. יש לקיים את המצווה מתוך שמחה, אהבת ישראל ורצון להרבות שלום ורעות. ראוי לתת משלוח מכובד לפי יכולתו, אבל העיקר הוא שהנתינה תהיה ראויה לסעודת פורים ותיעשה בדרך של כבוד, אהבה וקירוב לבבות.
מקורות
אסתר ט, כב. רמ"א אורח חיים סימן תרצ"ה סעיף ד. שו"ת חתם סופר אורח חיים סימן קצ"ו. מנות הלוי על מגילת אסתר. דברי הרשב"א בטעם שאין מברכים על צדקה. אור זרוע בדין מצווה תמידית. דברי האחרונים בטעם שאין מברכים על משלוח מנות.
תגובות
הוסף רשומת תגובה