גדר פעולת התורה באדם הלומד
ב"ה
פתיחה
במסכת קידושין מסופרים מעשים מגדולי ישראל בעניין התגברותם על יצר התאווה. רבי מאיר היה רגיל להתלוצץ באנשים שיש להם תאווה ליצרם, והיה אומר שאם היו רוצים היו יכולים להתגבר על יצרם, משום שדבר קל הוא. יום אחד נדמה לו השטן בדמות אשה ועמד בעברו השני של הנהר, ולא היה שם מעבר אלא דף צר וחבל מתוח. תפס רבי מאיר בחבל ועבר, וכשהגיע לחצי החבל עזבו יצרו. אמר לו השטן: אלמלא מכריזים ברקיע "היזהרו ברבי מאיר ותורתו", הייתי עושה את דמך שווה שתי מעות. וכן היה מעשה דומה ברבי עקיבא, שנדמה לו השטן כאשה בראש הדקל, וכשעלה לחציו עזבו יצרו, ואמר לו השטן אותו הדבר.
ויש לעיין: במסכת סוטה נאמר שלימוד התורה מציל את הלומד מיצר הרע – "תורה, בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה, מגנא ומצלא". ואם כן, כיצד הצליח היצר הרע לנסות את רבי מאיר ורבי עקיבא, שהיו עוסקים בתורה בצורה שאין לשער, וכפי שאמרו חז"ל "סתם משנה רבי מאיר" ו"כולהו אליבא דרבי עקיבא".
א. חקירה בגדר ההצלה של לימוד התורה
בשיחת קודש מכ"ק אדמו"ר שליט"א (פרשת בהעלותך) מובאת חקירה בגדר פעולת הצלת לימוד התורה. יש לומר שלדעת רב יוסף אין הכוונה שהתורה נלמדת באופן נעלה כל כך עד שהאדם עצמו נתעלה למדריגה שאינו שייך לחטא, אלא שהתורה היא ששומרתו ומצילתו מן החטא. אך רב נחמן חולק וסובר שלימוד התורה פועל שינוי באדם הלומד עד שאינו שייך לחטא. מקור להסברה זו מצינו במסכת ברכות בפלוגתת רב נחמן ורב יוסף בעניין שיעור המים שמטילים לתוך מי רגלים לפני קריאת שמע. ויש לומר שהפלוגתא היא באופן ה"בעלות" והפעולה של טהרה וקדושה במקום בו הן נמצאות: האם האיכות לבד פועלת וקונה את המקום (רב נחמן), או שצריך ריבוי בכמות (רב יוסף). ועד"ז בהצלה מן החטא: לפי רב נחמן לימוד התורה "נקבע" באדם הלומד ועושה בו שינוי, ולפי רב יוסף התורה רק מצילה מעשיית החטא.
היסוד העולה מהשיחה: ניתן להסתכל על פעולת התורה בשני אופנים. בפשטות, שדברים אלו נאמרו כסגולה בלבד ולא שמובטח ללומד שלא יחטא – כי התורה לא פעלה בו שינוי עצמי (רב יוסף). ובאופן עמוק יותר, שאכן התורה פועלת שינוי באדם הלומד ולכן מובטח לו שלא יחטא (רב נחמן). ומחדש כ"ק אד"ש ששני אופנים אלו נובעים מחקירה כללית בהסתכלות על ה"בעלות" שגורמת הקדושה והטהרה. ועל פי יסוד זה ניתן לבאר כיצד הצליח השטן לנסות את רבי מאיר ורבי עקיבא – מפני שהגישה בסיפורים אלו היא כשיטת רב יוסף, שהתורה רק מגינה ומצילה ואינה מהווה הבטחה ללומד שינצל מן החטא.
ב. מעלת בני בבל על ארץ ישראל
עדיין יש לעיין מדוע הגישה בסיפורים אלו היא כשיטת רב יוסף ולא כשיטת רב נחמן. ויש ליישב זאת לאור המבואר בשיחה (בנוגע למניית הענווה במשנה בסוף מסכת סוטה): רב יוסף שהיה "סיני" – סדר הלימוד דירושלמי – סובר שכוונת המשנה "בטלה ענוה" היא לבחינת הענוה שמצד בחינת בינה, ולכן אמר "לא תיתני ענוה דאיכא אנא". ורב נחמן שהיה "מחסידי בבל" סובר שכוונת המשנה היא לבחינת הענוה שמצד הכתר (ביטול בעצם). היסוד העולה: מחלוקת רב יוסף ורב נחמן נובעת ממחלוקת קדומה בין בני ארץ ישראל לבבל – האם עיקר הלימוד צריך להיות בבקיאות (סיני) או בחריפות (עוקר הרים), ומחלוקת זו נובעת מהחילוק בין 'כתר' ל'בינה'. ומכיוון שבארץ ישראל מאיר 'בינה' ובבבל 'כתר', יש לומר (בדרך אפשר) שמכיוון שרבי עקיבא ורבי מאיר היו בני ארץ ישראל, לכן פעולת התורה פעלה אצלם כשיטת רב יוסף.
מראי מקומות
גמרא קידושין – מעשה ר' מאיר ור' עקיבא. גמרא סוטה ("תורה... מגנא ומצלא") ומשנה סוף סוטה ("בטלה ענוה"). גמרא ברכות – פלוגתת רב נחמן ורב יוסף. שיחת קודש כ"ק אדמו"ר שליט"א – פרשת בהעלותך. ספר בן יהוידע.
תגובות
הוסף רשומת תגובה