יסוד וגדר ימי התשלומין דחג השבועות
ב"ה
פתיחה – יסוד הדין
לכל חג מחגי ישראל ישנם קרבנות המיוחדים לו וקרבנות השווים לכל החגים. זמן הקרבתם כאשר עלו לרגל בזמן המקדש הוא ביום הראשון של החג. מי שלא הספיק להקריב את קרבנות החג ביום הראשון, היה יכול להשלים זאת עד סיום החג – בימי חול המועד. בנוגע לחג השבועות, שאין לו ימי חול המועד (שהרי מן התורה הוא יום אחד), מחדשת הגמרא שיש לו ששה ימי תשלומין, ולומדת את זה מהפסוק: "בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות". עשתה הגמרא הקש שכשם שבחג הפסח וחג הסוכות אפשר להביא את העולה והשלמים במשך שבעה ימים שלאחר החג, הוא הדין בחג השבועות. ומשום כך נקראו ימים אלו – שלאחר חג השבועות – בשם "ימי התשלומין". הנפקא מינה כיום (שהמקדש אינו עומד על תילו) היא שאין להתענות ולומר תחנון עד י"ב בסיון. וכך פסק אדמו"ר הזקן בסידורו: "אין אומרים תחנון מראש חודש סיון עד י"ב בו ועד בכלל, דהיינו ה' ימים אחר חג השבועות, כי החג יש לו תשלומין כל שבעה".
ב. טעם החילוק בין השולחן ערוך לסידור
מי שלמד שולחן ערוך אדמו"ר הזקן יודע שפסק אחרת מהסידור: "ונוהגין במדינות אלו שלא להתענות ושלא לומר תחנון מר"ח עד ח' בו ועד בכלל דהיינו עד אחר מוצאי יו"ט הנקרא אסרו חג". בהערה בלקו"ש מתייחס כ"ק אדמו"ר לחילוק זה, ומבאר שבשולחן ערוך פסק שלא לומר תחנון עד ח' בסיון (מצד ייחוד הימים בפני עצמם, כזמן קבלת התורה), ובסידור פסק שלא לומר עד י"ב (מצד היותם ימי תשלומין לחג השבועות, וזהו מנהג ספרד). ויש לומר שמחלוקת זו – האם אומרים תחנון עד ח' בסיוון או עד י"ב – תלויה באופן לימוד גדר ימי התשלומין.
ג. מחלוקת בגדר ימי התשלומין
במסכת חגיגה ישנה מחלוקת בנוגע לימי התשלומין האם הם "תשלומין לראשון" (דעת ר' יוחנן) או "תשלומין זה לזה" (ר' אושעיא). "תשלומין לראשון" הכוונה ש"יום אחד עשה הכתוב עיקר בכולם", ולפיכך אדם שלא היה בר חיוב בקורבן ביום הראשון ורק בימים המאוחרים יותר נעשה בר חיוב, אינו חייב להביא את קרבנות החג. לעומת זאת "תשלומין זה לזה" הכוונה ש"אין לך יום בהם שאין חובתו תלויה בו בעצמו", ולפיכך גם מי שלא היה ראוי להקריב ביום הראשון מתחייב בכך בימים הבאים. להלכה נפסק כדעת "תשלומין לראשון", וכלשון הרמב"ם: "מי שהיה חגר או סומא ביום ראשון ונתרפא בשני, פטור מן הראייה ומן החגיגה שביום חובתו היה פטור, שכל ימות החג תשלומי ראשון הן".
ד. מבט חדש בגדר ימי התשלומין
בשיחת י"ב סיון מבאר כ"ק אד"ש מבט חדש למחלוקת זו. בהשקפה ראשונה נראה שמשמעות המושג "תשלומין" היא השלמת דבר חסר, ומכך מובן שהתשלומין הם "בדיעבד". אך מכך שבית שמאי (ואף בית הלל) נהגו להקריב את עולת הראיה יום לאחר החג, מוכיח כ"ק אד"ש ש"ימי התשלומין" הם זמן הקורבן, והמחלוקת בעניין התשלומין היא רק מצד "הגברא". כדברי הרמב"ם: "מצוה להקדים ולהקריב בראשון... וכל המאחר הרי זה מגונה". כלומר, חסרון הקרבת הקורבן בזמנו אינו חיסרון בזמן הקרבתו אלא חסרון בגברא, באדם המאחר. אך גם כאשר מביאים את הקרבן באיחור, הרי זה קרבן "בזמנו". והמושג "תשלומין לראשון" הוא רק חלות החיוב: החובה חלה על היום הראשון, והחובה של הימים הבאים היא המשך של חובת היום הראשון.
ה. יישוב הערת התוס' על מ"ד תשלומין זה לזה
לפי האמור – ששבעת ימי התשלומין הם "זמן" הקרבת הקורבן – יוצא שבחג השבועות קבעה התורה מלכתחילה את "זמן" הקרבת הקרבנות באופן ששבעת הימים כוללים הן את החג והן את ימות החול שלאחריו בשווה. ועל פי יסוד זה מיישב אד"ש את דברי התוס' בחגיגה, שהעיר שמכיוון שימי התשלומין של חג השבועות הם ימי חול גמורים, לכן למ"ד "תשלומין זה לזה" לא ייתכן שבימי החול יתקיים "חובתו תלויה בו בעצמו". אך לאור היסוד שמחלוקתם היא רק בנוגע ל"גברא" לא קשה מידי, וניתן להשוות את חג השבועות לשאר החגים אף למ"ד תשלומין זה לזה.
ו. חג השבועות מבטא את בחירת הקב"ה בבני ישראל
בהמשך השיחה מבאר כ"ק אד"ש מדוע "ימי התשלומין" של חג השבועות נקבעו דווקא בימי החול. במתן תורה הייתה בחירת עם ישראל. בחירה אמיתית היא כאשר בוחרים בבחירה חופשית, ללא שום גורם המחייב את הבוחר, ולכן אין היא קשורה במעלותיו של הנבחר. לפני מתן תורה נבע ייחודם של ישראל מפני מעלותיהם וקדושתם, אך במתן תורה, כאשר "אתה בחרתנו מכל העמים" – לא מפני מעלותיהם, אלא מפני שכך בחר הקב"ה בבחירתו החופשית – נוצרה התקשרות מצד עצמותו יתברך. ומפני כן ה"עבודה" הרוחנית של חג זה – הקרבנות שלו – אינם מוגבלים לזמן החג, אלא אפשר להביאם גם בימים שלאחריו, כי הבחירה נעלית מהגדרה וממגבלות הזמן.
ז. ביאת המשיח בימי התשלומין
לאור היסוד שזמן ימי התשלומין חל בכל ששת ימי חג השבועות, יש לדון מה יהיה הדין כאשר משיח יבוא בימי התשלומין. בשיחת י"ב סיון תשמ"ז מבאר אד"ש שהפלוגתא ד"תשלומין לראשון" – ש"כיוון דלא חזי בראשון לא חזי בשני" – אינה אלא כאשר סיבת העכבה תלויה בגברא (כמו חיגר). אך כאשר סיבת העכבה אינה תלויה בגברא, אלא שיש מניעה בעולם (כמו שעדיין לא נבנה בית המקדש), הרי הגברא מצד עצמו "חזי", ולכן גם למ"ד "תשלומין לראשון" מקריב בשני. ומבאר עוד שמשה ואהרן ובניו לא יצטרכו להיטהר באפר הפרה, ומפשטות הסוגיא משמע שכל הענינים – בנין בית המקדש, לבישת בגדי הכהונה ותחיית המתים – יהיו בבת אחת.
הוספה א – מכתבו של הגאון הרוגוצ'ובי בגדר ימי התשלומין
את המבואר בסוגיה ניתן לכאורה לראות במכתב ששיגר הגאון הרוגוצ'ובי לרב יעקב לנדאו, שדן בגדרם של ימי התשלומין דחג השבועות ובנפקא מינה אם יבנה המקדש – אם צריכים להקריב קרבנות של יום טוב. ומסיים: "לכן יפה אנ"ש שי' עושים ודלא כהמערערים, והכלל כמעט כל מקום שפסק הגאון האמיתי מלאדי ז"ל אמת".
הוספה ב – לארוז היטב את הסחורה
אדמו"ר ה'צמח-צדק' שאל את סבו רבנו הזקן על עניינם של ימי התשלומין. ענה לו רבנו הזקן במשל: כאשר סוחר נוסע ליריד גדול וקונה שם הרבה סחורה, אין הוא חוזר לביתו מיד, אלא שוהה כמה ימים ואורז היטב את סחורתו שלא תיגנב ולא תאבד בדרך. ואף כאן: בזמן מתן תורה קנה כל אחד קצת 'סחורה' משפע הגילויים של החג, ולכן יש צורך בכמה ימים לאחר החג כדי לארוז היטב 'סחורה' זו.
הוספה ג – עדיין לא ירדתי מן ההר
בשיחת שבת פרשת בלק תשכ"ד סיפר כ"ק אד"ש שכ"ק מו"ח אדמו"ר אמר פעם לאחד שנכנס אליו בימים שלאחרי חג השבועות – שעדיין לא ירד מן ההר. הצדיקים האמיתיים מרגישים בכל זמני המועדות אותו הגילוי שהיה במועד ההוא בנפשם ממש, וממילא במתן תורה מרגישים קבלת התורה.
מראי מקומות
גמרא חגיגה ט,א וְ-יז,א. תוספות חגיגה ט. רמב"ם הלכות חגיגה. שולחן ערוך אדמו"ר הזקן וסידורו; רמ"א ומגן אברהם סימן תצ"ד ס"ג; קצות השולחן. לקו"ש – שיחות י"ב סיון תשמ"ז; שיחת ש"פ בלק תשכ"ד. מכתב הגאון הרוגוצ'ובי לר' יעקב לנדאו. שבת קיא,ב. משל הצמח-צדק.
תגובות
הוסף רשומת תגובה