שפיכת היין במוצאי שבת לסימן טוב | הרמ״א, המשנה ברורה והט״ז — הלכה יומית
שפיכת היין במוצאי שבת לסימן טוב — מקור המנהג וביאור הט״ז
בכל מוצאי שבת, בבתים יהודיים ברחבי העולם, חוזר על עצמו מנהג עתיק ושקט: כמה טיפות יין נשפכות מכוס ההבדלה על השולחן או על הרצפה. מנהג שנראה פשוט, אך טומן בחובו לימוד עמוק שגילה לנו הט״ז — אחד מגדולי הפוסקים על השולחן ערוך — בביאור מיוחד וחד.
לזכות הרבים, נעיין יחדיו במקור המנהג, בפרטי הלכותיו, ובמסר הפנימי שהוא מבקש להנחיל לכל בית מישראל.
📜 דברי הרמ״א — מקור המנהג
הרמ״א (שולחן ערוך אורח חיים, סימן רצ״ו סעיף א׳) כותב במפורש:
ונוהגין לשפוך מכוס של יין על הארץ, קודם שיסיים בורא פרי הגפן, כדי שלא יהיה הכוס פגום. וטעם השפיכה — דאמרינן: כל בית שלא נשפך בו יין כמים, אין בו סימן ברכה. ועושין כן לסימן טוב בתחילת השבוע.
הרמ״א מבסס את המנהג על מאמר חז״ל במסכת עירובין (סה ע״א), שם אמר רבי חנין בר פפא:
כל שאין יין נשפך בתוך ביתו כמים — אינו בכלל ברכה.
מקור המנהג עצמו מצוי כבר בספר "שלטי הגיבורים" על מסכת ברכות (פרק ז, אות ז), ומשם נכנס לפסק הרמ״א ולמנהג ישראל.
📖 שיטת המשנה ברורה — הלכה למעשה
המשנה ברורה (שם, ס״ק ה׳) מדייק בפרטי המנהג ומעיר הערה יסודית:
והאחרונים הסכימו דלא ישפוך בשעת ברכה כלל, אלא בשעה שמוזג ישפכנו מלא על כל גדותיו שישפך על הארץ. וגם זה יש למעט בחלק הנשפך משום הפסד משקין.
כלומר, לפי המשנה ברורה:
- אין לשפוך אחרי הברכה — משום ביזוי הברכה
- אין לשפוך לפני סיום ברכת בורא פרי הגפן — משום שהכוס תהיה פגומה
- הדרך הנכונה: למלא את הכוס עד שתגלוש מעצמה בעת המזיגה
- יש למעט בכמות — משום הפסד משקין
וכן פסק שולחן ערוך הרב (אדמו״ר הזקן, סימן רצ״ו סעיף ה׳):
ויש לנהוג שפיכה זו בשעה שממלא הכוס על כל גדותיו — יערה עליו עוד מעט בענין שישפך ממנו מעט על הארץ.
קושיית הט״ז — האם אין בזה משום בל תשחית?
הט״ז (רבי דוד הלוי סגל, אורח חיים סימן רצ״ו ס״ק א׳) מקשה קושיה חדה על כל המנהג הזה:
נראה דאין מנהג זה יפה — לברך ברכה ולשפוך על הארץ, דאין לך ביזוי ברכה גדול מזה. וכן כתב בספר חסידים (סימן קי״א), דאחר שבירך על מיני שתיה אסור לשפוך הימנו.
הט״ז מוסיף שאלה נוקבת: כיצד ניתן לשפוך יין בכוונה תחילה על הארץ? האם אין בזה משום:
- בל תשחית — איסור השחתת דברים בעלי ערך
- ביזוי משקה — פגיעה בכבודה של הברכה
ניתן היה לתרץ שהכמות מועטת, שהכוונה טהורה — אך הט״ז דוחה תירוצים אלו. לדעתו, אין הצדקה לעבור על איסור, גם קל, בגלל מנהג.
חידושו הנפלא של הט״ז — ביאור עמוק במאמר חז״ל
כאן מגיע החידוש המרעיש של הט״ז. הוא מציע פירוש חדש לגמרי לדברי הגמרא:
נראה דכוונת רז״ל בנשפך יין כמים הוא בדרך זה: די״ל למה אמר לשון דיעבד, דהיינו 'נשפך' — ולא אמר 'כל בית שאין שופכין בו כו׳'? אלא דנתכוונו לומר שלא יתרגז אדם בביתו אפילו אם יארע לו היזק... אין היין שנשפך בשוגג נחשב לו כאילו היה מים — אלא אדרבה מתרגז — אז אין בו סימן ברכה.
הט״ז מדייק בלשון הגמרא: "נשפך" (בבניין נפעל, פסיבי) ולא "שופכין" (בבניין קל, אקטיבי).
זה שינוי דרמטי בהבנת הפסוק. חז״ל לא ציוו לשפוך יין בכוונה — אלא הם מתארים מצב שקורה: כשיין נשפך בטעות בבית — כיצד מגיבים בעלי הבית?
המסר: בית ללא רוגז
הט״ז מציע לימוד מוסר שיכול לשנות את כל האווירה בביתנו:
שתי אפשרויות תגובה כאשר יין נשפך בטעות:
1. תגובת הכעס והרוגז
"וואי! הבקבוק היה שווה 300 שקל!" "איזה בזבוז!" "מי הפיל את זה?!" הבית מתמלא רוגז — כעס, מתח, האשמות.
2. תגובת השלווה והקבלה
מקבלים את הדבר כאילו נשפכו רק מים. מנגבים ומתקדמים. מבינים שכך הוא רצון ה׳.
חז״ל במסכת סוטה (ג ע״א) מלמדים אותנו יסוד עצום:
כל בית שיש בו רוגז — סימן עניות ח״ו.
הט״ז מסיק מכאן את המסקנה:
וודאי שלא צריך לשפוך את היין בתחילת השבוע, כי יש בזה משום בל תשחית. אלא באו חכמים לומר לנו — שכאשר יש בית שנשפך בו היין... צריך להסתכל על זה כאילו זה מים.
זהו לימוד לחיים כולם: בית שיודע לקבל את הדברים הקשים בשלווה — כמים — יש בו סימן ברכה תמידי.
הלכה למעשה
המנהג המקובל היום בכל העדות (אשכנזים וחסידים) הוא כשיטת הרמ״א עם דיוקי המשנה ברורה:
- בעת מזיגת כוס ההבדלה — למלא את הכוס עד שתגלוש מעצמה מעט
- הטיפות הנשפכות בטבעיות הן ה"סימן טוב"
- אין לשפוך במכוון אחרי הברכה
- אין לשפוך כמות גדולה — משום הפסד משקין
- יש הנוהגים גם לרחוץ את העיניים מהיין שנותר בכוס (משום חיבוב מצווה)
חלק מהעדות הספרדיות (על פי האר״י ז״ל, כפי שהובא ב"כנסת הגדולה" וב"מחזיק ברכה" לחיד״א) אינן נוהגות לשפוך כלל, מחשש ביזוי משקה.
סיכום — הביאור המיוחד של הט״ז
בכל מוצאי שבת, כאשר ניגש להבדיל ולמלא את הכוס עד שתגלוש — נזכור את חידושו של הט״ז:
הסגולה האמיתית של "כל בית שאין יין נשפך בו כמים" אינה בטקס של שפיכה — היא במידה הפנימית שלנו לקבל את מה שקורה בבית בשלווה.
הבית שאין בו רוגז — יש בו סימן ברכה תמידי, לא רק בפתיחת השבוע, אלא בכל שעה ושעה.
יהי רצון שנזכה כולנו לבתים מלאים ברכה, שלווה ואור, ולביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.
אמן ואמן.
📚 מקורות והערות
- רמ״א, שולחן ערוך אורח חיים, סימן רצ״ו סעיף א׳
- משנה ברורה, סימן רצ״ו ס״ק ה׳
- ט״ז (רבי דוד הלוי סגל), אורח חיים סימן רצ״ו ס״ק א׳
- שולחן ערוך הרב (אדמו״ר הזקן), סימן רצ״ו סעיף ה׳
- תלמוד בבלי, מסכת עירובין סה ע״א
- תלמוד בבלי, מסכת סוטה ג ע״א
- שלטי הגיבורים על מסכת ברכות, פרק ז אות ז
- מגן אברהם, סימן רצ״ו
- ספר חסידים, סימן קי״א
- מחזיק ברכה לחיד״א, סימן רצ״ו
- כנסת הגדולה, הגהות הטור סימן רצ״ט
תגובות
הוסף רשומת תגובה