האם חובה לחלק שום וסוכר בפדיון הבן? והאם האוכל בסעודה נחשב שצם פ"ד תעניות?

שום וסוכר בפדיון הבן — מנהג ופסיקת השדה חמד

בהמשך לעיוננו במצוות פדיון הבן, ישנם שני מנהגים מפורסמים שכל אחד שמע עליהם: חלוקת שום וסוכר בעת פדיון הבן, והאמירה הידועה שמי שאוכל בסעודה זוכה כאילו צם פ"ד תעניות. האם מדובר בהלכה, במנהג, או באמירה עממית בלבד?

מנהג חלוקת השום והסוכר — מנהג ולא הלכה

נוהגים לחלק שום וסוכר בעת פדיון הבן. חשוב לציין כבר בפתיחה: הדבר הזה הוא מנהג ולא הלכה.

בספרי האחרונים מצאנו עשרות טעמים מדוע מחלקים דווקא שום וסוכר. יש פוסקים שכותבים שהדבר הוא שטות גמורה, ויש המאריכים בטעמי המנהג. נציין כאן כמה טעמים מעניינים.

הטעם מהגמרא — מוציא קנאה ומכניס אהבה

הגמרא במסכת בבא קמא דף פ"ב מונה חמישה דברים שנאמרו על השום, ואחד מהם הוא ש"הוא מכניס אהבה ומוציא קנאה". מכאן מסבירים: היות ומצוות פדיון הבן היא מצווה נדירה מאוד, יכולים אנשים מהקהל לקנא ולשאול "איך הוא זכה ולמה אנחנו לא זכינו?". לכן מחלקים שום שמוציא את הקנאה ומכניס אהבה.

הטעם הסמלי — מתיקות ומרירות בעבודת ה'

יש המסבירים שכאשר אדם רוצה לפדות את עצמו, להתעלות ולהיפדות מהעולם הזה, עליו לדעת שיש מצבים שזה "סוכר" — מתוק, ויש מצבים שזה "שום" — מר ולא טעים. בכל אופן, האדם חייב להתקדם בתורה, במצוות ובמעשים טובים.

האמירה על פ"ד תעניות — פסיקת השדה חמד

נאמר על מצוות פדיון הבן שמי שאוכל בסעודה זוכה כאילו צם פ"ד תעניות. זוהי אמירה מפורסמת ביותר, אך חשוב לדעת מה אומרת ההלכה.

מרן הגדול בעל "שדה חמד", רבי חזקיהו מדיני זצ"ל, שהיה בקי בכל הספרים, כותב בספרו במערכת כללים, אות צמ"ח, שהדבר הזה הוא "שיחה נאה בפי הבריות", אבל אין לו שום מקור בהלכה ולא בספרי הראשונים. כלומר: הדבר נכון לאמרו, הוא נאה, אבל באמת מבחינה הלכתית אין לו מקור.

יישוב רבי שמעון פולק — שו"ת שם משמעון

המון פוסקים העירו וניסו ליישב. בשו"ת "שם משמעון" של רבי שמעון פולק זצ"ל, שהיה מגדולי הפוסקים ודיין באונגריה לפני כ־130 שנה, הוא מאריך בתשובה למצוא לאמירה זו מקורות על פי הזוהר הקדוש ובכמה וכמה צירופים.

יישוב רבי יוסף חיים זוננפלד — "פדו"ה"

גם רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, בעת פדיון הבן של נכדו, אמר: נכון שאין לזה מקור מפורש, אבל מה שכתוב בפרשתנו, פרשת קורח, "אך פדה תפדה" — בתוך המילה "פדו"ה" יש פ"ד ה'. רומז הכתוב שמי שפודה את הבן שלו זוכה לפ"ד תעניות.

אז אפילו אם מדובר בשיחה נאה, עדיין הדבר הזה מתקבל, ומי שיוכל לאכול בסעודת פדיון הבן זוכה לדבר גדול.

סיכום

חלוקת שום וסוכר בפדיון הבן היא מנהג בעל טעמים רבים, ולא חובה הלכתית. האמירה על פ"ד תעניות היא שיחה נאה ללא מקור הלכתי לפי השדה חמד, אך נמצאו לה רמזים יפים בדברי הפוסקים הגדולים.

ובעיקר, יהי רצון שנזכה כבר לגאולה שלמה, ולא נצטרך לצום — רק להוסיף בתורה, במצוות, ובהפצת האור בעולם, עד לביאת משיח צדקנו במהרה בימינו, אמן ואמן.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

קידוש במקום סעודה — הטעות שכולם עושים בקידוש בית הכנסת

הפרשת חלה — היסודות שכל בית יהודי חייב לדעת

קידושא רבה — מדוע קידוש היום נקרא "הגדול"? רש"י והרשב"א מבארים

המעשה הנורא של ברכת הלבנה — הרוח שהצילה יהודי מגוי רשע | סוד הדילוגים

מדוע אין מברכים על מצוות הצדקה? — תשובת הרשב״א וסוד הגאולה

האם מותר לברך ברכת הלבנה ביום או בליל שבת?

כיצד נכנסה קריאת שמע לקדושת כתר בתפילת מוסף של שבת?

מדוע מוסיפים "אחור" בברכת ההפטרה למרות שאינו בפסוק המקורי בישעיה? | "ודבר אחד מדבריך אחור"

עצרת כינוס תורה לזכר שמואל אמיתי ז״ל — "כל ישראל חברים"