טעם ותואר בתורת הרבי | מחלוקת השבתת חמץ עפ"י הרוגצ'ובי
טעם ותואר בתורת הרבי
עיון במחלוקת רבי יהודה וחכמים בגדר השבתת החמץ — על פי ביאורי הרוגצ'ובי וכ"ק אדמו"ר
תוכן השיעור:
- פתח דבר – הצגת הסוגיה
- גדר השבתת החמץ – מחלוקת רבי יהודה וחכמים
- ביאור המחלוקת בדין חמץ לאחר הפסח
- שיטת אדמו"ר הזקן באיסור חמץ
- הצריכותא בשלוש המחלוקות
- ביאור מחלוקת ר"א ור"ע במכות מצרים
פתח דבר
ברשימה זו נברר את שיטת הרבי בסוגיית "טעם ותואר" בהלכות חמץ, תוך עיון בדברי הגאון הרוגצ'ובי. נעמוד על שלוש מחלוקות מרכזיות — מחלוקת רבי יהודה וחכמים בגדר השבתה, מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון בדין "והשבתי חיה רעה מן הארץ", ומחלוקתם בדין חמץ שלאחר הפסח. נבאר את הצריכותא שבכל אחד מהביאורים, נביא את שיטת אדמו"ר הזקן דס"ל דאיסור חמץ הוא על התואר, נציין הערת הרבי דמשמע מהתניא ומהשו"ע דהוא על העצם, ונסיים בביאור כ"ק אד"ש על פי דברי הרוגצ'ובי במחלוקת ר"א וחכמים במכות מצרים.
א. גדר השבתת החמץ
איתא במשנה במס' פסחים1: "רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה. וחכמים אומרים אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים".
כ"ק אד"ש בלקו"ש ח"ז2 מביא את ביאור הרוגצ'ובי במחלוקתם:
רבי יהודה — סובר דמאחר שכאשר זורקים את החמץ לים, ואף כשזורים אותו לרוח מתבטל החיבור בין חלקיקיו השונים, אך עדיין נשאר מציאות של חמץ, לכן אין מקיימים ע"ז את המצוה של "תשביתו", דהמשמעות של שביתה הוא ביטול המציאות.
ולפיכך סובר רבי יהודה ש"אין ביעור חמץ אלא שריפה" — מכיון שרק ע"י שריפת החמץ מתבטלת מציאותו. ואע"פ שלאחר השריפה נותר ממנו אפר, מבאר התוס' (פסחים כט ע"א) שהוא כבר נעשה מציאות חדשה, והמציאות הקודמת התבטלה.
משא"כ חכמים סוברים — דגם ביטול הצורה והתכונות והאיכות במשמעותן הרחבה — אכילה, הנאה וכו' נקראת שביתה. ולכן הם סוברים, שגם ע"י "מפרר וזורה לרוח או מטיל לים" מקיימים מצוות "תשביתו".
בהמשך השיחה מביא כ"ק אד"ש דצ"ע מביאור הרוגצ'ובי מחלוקת נוספת בין רבי יהודה לרבי שמעון (שהוא נכלל בין חכמים):
על הפסוק "והשבתי חיה רעה מן הארץ"3 מובא בתורת כהנים מחלוקת בין רבי יהודה לרבי שמעון: רבי יהודה אומר — מעבירים מן העולם. רבי שמעון אומר — משביתן שלא יזיקו.
דכאשר חי' רעה מפסיקה להזיק, מתבטלות צורתה ותכונותיה, אך מציאותה עדיין קיימת. ואפילו אם נאמר שתכונתה של החי' הרעה להזיק טבעית בה מתחילת הבריאה, ביטול תכונה זו נחשב לביטול הצורה בלבד. אעפ"כ כאשר החיות לא הזיקו בששת ימי בראשית, וטבען להזיק נוסף להם רק לאחר חטא עץ הדעת4 — בוודאי מובן שתכונה זו היא חיצונית בלבד, וע"י ביטולה אין מתבטלת מציאות החי.
ולכן רבי יהודה הסובר ש"שביתה" היא ביטול המציאות, מבאר ש"והשבתי חי' רעה מן הארץ", פירושו ש"מעבירין מן העולם".
משא"כ רבי שמעון, הסובר שגם ביטול הצורה נקרא "שביתה", אומר ש"משביתן שלא יזיקו" — דגם ביטול זה נחשב ל"והשבתי".
ב. ביאור המחלוקת בדין חמץ לאחר הפסח
כ"ק אד"ש בלקו"ש חט"ז5 מביא את חקירת הרוגצ'ובי בבירור מהות איסור חמץ בפסח6: האם איסור חמץ הוא לגבי ה"תואר", כלומר, אסור לאכול את מאכל החמץ ומדיניה, או שהאיסור חל על העצם.
ומבאר דבבירור זה כרוך במחלוקת של רבי יהודה ורבי שמעון לגבי חלות איסור ההנאה מן החמץ לאחר הפסח, דאיתא במשנה7: "תניא: חמץ בין לפני זמנו בין לאחר זמנו — עובר עליו בלאו, תוך זמנו — עובר עליו בלאו וכרת, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו — אינו עובר עליו בלא כלום, תוך זמנו — עובר עליו בכרת ובלאו, ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה".
ומבאר שם הרוגצ'ובי, דמאן דסבירא לי' אסור (היינו רבי יהודה) סבירא לי' דהאיסור חל על העצם, היינו על המציאות של הדבר. ומאן דסבירא לי' מותר (רבי שמעון) סבירא לי' דהוי רק תואר, וכשהלך הזמן בטל התואר, והיינו דלאחר הפסח נתבטל התואר ולכן מותר.
בהערה 41 שם בשיחה מבאר כ"ק אד"ש מחלוקת בין רש"י לתוס' בביטול חמץ עפ"י ביאור הרוגצ'ובי לעיל, וז"ל: "לכאורה יש לומר שזהו גם המחלוקת אם ביטול ענינו השבתה בלב שיחשוב אותו כעפר כו', או שהוא מחמת הפקר (תוס' שם, ר"ן ריש פסחים): ביטול הדבר בלבו ומחשבתו כו' מתאים בהתואר .. משא"כ כשמפקירו הרי עצם הדבר יצא מרשותו". עכ"ל.
וביאור הדברים:
בגדר השבתת חמץ בפסח נחלקו רש"י ותוס'8. רש"י כתב וז"ל9: "דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו, והשבתה דלב היא השבתה". לעומת זאת כתבו תוס' וז"ל10: "ואומר ר"י דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי מטעם דמאחר שביטלו הוי הפקר ויצא מרשותו ומותר מדקאמרינן אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה".
וא"כ רש"י סובר שביטול הדבר בלבו ומחשבתו כו' — הוא מפני שהולך אחר התואר, וע"י הביטול בלבו בטל התואר. משא"כ תוס' סוברים שצריך להפקירו והוא מפני שהולך אחר עצם הדבר ורק ע"י הפקר יצא מרשותו עצם הדבר.
ג. שיטת אדמו"ר הזקן באיסור חמץ
בנוגע לשיטת אדמו"ר הזקן בגדר איסור חמץ, מעיר כ"ק אד"ש11 ששיטתו היא שאיסור חמץ הוא על התואר ולא על העצם.
כפי שכותב בנוגע לאיסור חמץ שעבר עליו הפסח12, דהדין הוא שמותר בהנאה מהתורה — אך אסור מדרבנן (היינו כר' שמעון13 — אך אסור מדרבנן), ובלשונו14: "חמץ דגן גמור של ישראל שעבר עליו הפסח בין שעבר עליו כל הפסח ובין שלא עבר עליו אלא מקצת הפסח אפילו מקצת יום טוב האחרון של גליות הרי הוא אסור בהנאה לכל אדם מישראל לפי שקנסוהו חכמים לבעל החמץ על שעבר עליו בבל יראה ובבל ימצא".
אך בנוגע לחמץ שנבלע קודם הפסח בתוך סיר, כותב אדמו"ר הזקן15: "אף על פי שקודם הפסח הוא עדיין של היתר מכל מקום כשמגיע זמן איסורו לא חל עליו שם חדש שהרי מתחילה אף על פי שהי' קלוש מאוד הרי שמו חמץ ועכשיו שמו חמץ אלא שעד עכשיו לא אסרו הכתוב ועכשיו הוא כחתיכת נבילה".
ומעיר ע"כ כ"ק אד"ש16 שצריך עיון בזה: דבהלכה זו בא לבאר רבינו הזקן איך שלא חל שינוי בשם חמץ כשמגיע זמן איסורו, דגם קודם הפסח היה שמו חמץ. ולעומת זאת מהתיבות "שעד עכשיו לא אסרו הכתוב ועכשיו הוא כחתיכת נבילה" — ולא "ועכשיו נאסר" וכיו"ב, משמע שעד עכשיו לא אסרו הכתוב ועכשיו הוא כחתיכת נבילה — היינו שלפי"ז הוא סובר שחמץ בתוך הפסח יש לו "שם חמץ" כדבר שיש לו איסור משמעו של דבר — חומר.
ד. הצריכותא
וי"ל דבכל אחת מן המחלוקות יש חידוש מה שאין בשני:
דהנה, בהא דהפקר חמץ, אף שעצם החמץ נשאר והשינוי הוא רק בהתואר, מ"מ ע"י שהפקיר החמץ נעשה שינוי בגוף החפץ, משא"כ בחי' שהיא עצמה לא השתנתה כלל ומה שהשתנה הוא רק התכונות שלה17.
ובבא דחמץ אחר הפסח מותר בהנאה לדעת ר' יהודה, יש לומר דהחידוש הוא בשתיים:
א. התואר כאן הוא תואר אף יותר דק מהתואר דבהמה, שבבהמה הרי שם התואר הוא בבהמה עצמה, משא"כ בחמץ לפי החידוש כאן שהוא רק מצד דיני תורה, היינו משהו חיצוני (שע"כ שנפסק ענין זה הרי זה מותר), וע"ד "אריא הוא דרביעא עלי'".
ב. מה שהתואר משתנה אחרי שאין את איסור התורה, ולא אומרים שכיון שנאסר נאסר לעולם.
ובדעת רש"י דיכול לבטל החמץ בלבו י"ל דהחידוש דהתואר בזה הוא תלוי בהאדם עצמו, היינו שתוארו כחמץ הוא רק בנוגע אל האדם שאליו הוא שייך, ומרגע שכלפי האדם אין זה חמץ שוב אין עליו עוד תואר דחמץ.
ה. ביאור מחלוקת ר"א ור"ע במכות במצרים
להחביבותא דמילתא, נביא את ביאורו של כ"ק אד"ש במחלוקת בין רבי אליעזר לרבי עקיבא, ע"פ ביאור הרוגצ'ובי במחלוקת רבי יהודה וחכמים לעיל:
בקשר למכות שהביא הקב"ה על המצרים18: "רבי אליעזר אומר: כל מכה .. היתה של ארבע מכות. רבי עקיבא אומר .. של חמש מכות".
ב"כלבו"19 מוסבר בשם "בעל המלמד", שהמחלוקת היא:
רבי אליעזר סובר שהמכות חדרו לארבעת היסודות של כל דבר20, שבו היתה המכה. כלומר, המכה לא שרתה רק בדבר המורכב מארבעת היסודות, אלא חדרה לעומק, והגיעה גם אל עצמיותו של כל יסוד, ולפיכך היתה כל מכה "של ארבע".
לדוגמא, במכת דם לא הוכו רק המים בתור מציאות של "מים", אלא גם האש, הרוח והעפר שבמים.
רבי עקיבא מוסיף, שהמכה היתה גם ב"חומר ההיולי" של הדבר, המופשט מארבעת היסודות. ולכן כל מכה היתה "של חמש" — ארבעת היסודות ו"החומר ההיולי".
כ"ק אד"ש מבאר, דהמחלוקת בין רבי אליעזר לרבי עקיבא תואמת לסברת מחלוקתם של רבי יהודה וחכמים (הנ"ל):
דעת רבי אליעזר, האומר ש"כל מכה .. היתה של ארבע מכות", סובר שהמכות היו רק בצורתו של הדבר, כפי שהוא מורכב מארבעת היסודות, מתאימה לשיטתם של חכמים "אף מפרר וזורה לרוח", הסוברים שיש לבער את צורתו ותוארו של החמץ, דהיינו את האפשרויות לאכילה ולהנאה.
ואילו דעתו של רבי עקיבא, האומר ש"כל מכה היתה של חמש מכות", שהמכות חדרו גם את החומר ההיולי21, נובעת מהתאמת סברתו לשיטת רבי יהודה, ש"אין ביעור חמץ אלא שריפה".
סיכום
הסוגיה מתפרשת בשני כיוונים — האם איסור חמץ וביעורו עניינם בעצם המציאות או בתואר ובצורה:
- שיטת רבי יהודה: "שביתה" היא ביטול המציאות עצמה — ולכן רק שריפה מועילה, וחמץ אחר הפסח אסור בהנאה.
- שיטת חכמים ורבי שמעון: גם ביטול הצורה והתואר נחשב "שביתה" — ולכן מפרר וזורה לרוח, וחמץ אחר הפסח מותר מהתורה.
- שיטת אדמו"ר הזקן: איסור חמץ הוא על התואר ולא על העצם — ולפיכך פסק כחכמים בביעור וכר"ש בחמץ שעבר עליו הפסח.
- השלכה למכות מצרים: מחלוקת ר"א ור"ע אם המכות חדרו רק בצורה הנפרדת לארבעת היסודות, או גם בחומר ההיולי — תואמת ליסוד הנ"ל.
מקורות והערות
- ריש פרק ב' (פסחים).
- ע' 189.
- ויקרא כו, ו.
- רמב"ן עה"ת (עה"פ והשבתי חי' רעה ג').
- ע' 135.
- צפע"נ קונ' השלמה ע' 65.
- פסחים כח, סע"א ואילך.
- פסחים ד, ב.
- ד"ה בביטול בעלמא.
- ד"ה מדאורייתא בביטול.
- לקו"ש (שם) הערה 42.
- וכן בנוגע לביעור חמץ פוסק (סימן תמ"ה סעיף ד, ז) שהלכה כחכמים דמפרר וזורה לרוח כו'.
- ריש סימן תמ"ח. וראה גם סימן תנ"א ס"י"ג ובהגהה שם.
- סימן תמ"ז סעיף מ"ה.
- סימן תמ"ז סעיף מ"ה.
- הערה 42 הנ"ל.
- ראה לעיל פרק א בנוגע למחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון ב"והשבתי חי' רעה מן הארץ".
- הגדה של פסח, ממכילתא בשלח יד, לא. מדרש תהלים מזמור עח.
- בפירוש ההגדה. הובא בכ"כ בארחות חיים (פירוש הגדה), אבודרהם (פירוש הגדה), ועוד.
- לשון הרמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ד', הלכה א: "ארבעה גופים הללו, שהם: אש ורוח ומים וארץ. הם היסודות כל הנבראים למטה מן הרקיע..." עיי"ש.
- פסחים ה, ריש ע"ב.
לקבלת דבר הלכה יומי (קבוצה שקטה):
https://chat.whatsapp.com/FA0B9GwqHh4CEAo5LUCzzF
בית המדרש לרבנים ולמורי הוראה — בית שמש, שכונת מגדל אור
לתרומות: https://www.charidy.com/c.l
תגובות
הוסף רשומת תגובה