גדר הכשר מצווה בכלל ובקידושין בפרט
ב"ה
א. פתיחה - הגדרה
'הכשר מצווה' פירושו: מעשה שאין בקיומו מצווה, אך צריך לעשותו כדי לקיים מצווה. לדוגמא, בניית סוכה אין בה מצווה, אך היא מהווה הכשר לקיום מצוות ישיבה בסוכה; ועיבוד עורות לצורך תפילין מהווה הכשר לקיום מצוות תפילין. אך ישנם סוגים של 'הכשר מצווה' שנחשבים כמצווה, כגון בדיקת חמץ, בניית בית המקדש ושחיטה, וישנם סוגים שנחלקו בהם האם נחשבים כמצווה או לאו. הנפקא מינה היא: האם צריך לברך על פעולה זו; האם צריך לכוון בה (שהרי מצוות צריכות כוונה); והאם על ידי העיסוק בה פטור מלקיים בו זמנית מצווה אחרת, כהכלל 'העוסק במצווה פטור מן המצווה'. היסוד לדין זה: האם רואים בהכשרה לפעולה כפעולה עצמה או לאו.
ב. קידושין - מטרה לכשעצמם או הכשר מצווה
בנוגע למצוות קידושין ישנה מחלוקת האם פעולה זו היא מצווה של תורה לכשעצמה, או שכל פעולתה היא בבחינת 'הכשר מצווה' למצוות פרייה ורבייה. דעת הרא"ש היא שאין תכלית בקידושין לכשעצמם כי אם רק לתוצאה הבאה מהם – מצוות פרייה ורבייה, ואם כן פעולת הקידושין היא בגדר 'הכשר מצווה' (ולכן מצד העניין לא היה צריך לברך את ברכת הקידושין, והטעם שמברכים הוא כדי לשבח את הקב"ה שהבדילנו מן העריות). לעומתו הרמב"ם סובר שישנה תכלית בקידושין לכשעצמם, ללא קשר למצוות "פרו ורבו", וכלשונו: "ולקוחין אלו מצות עשה של תורה הם".
ג. מצווה בה יותר מבשלוחה
בריש פרק האיש מקדש מובא שיש מצווה לאשה להתקדש בעצמה יותר מאשר על ידי שליח. ועל כך כותב הר"ן: "דאע"ג דאשה אינה מצוה בפריה ורביה, מ"מ יש לה מצוה מפני שהיא מסייעת לבעל לקיים מצותו". כלומר, על ידי שהיא מסייעת לבעלה לקיים את המצווה, זה נחשב גם לה כמצווה. ובעומק יותר מבאר כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש שההבדל בין מכשירי מצווה ל"מסייע" אצל האשה הוא, שבמכשירי מצווה ההכנה למצווה והמצווה עצמה הן שתי פעולות נפרדות, ולכן אין לפעולת ההכנה חשיבות כמצווה עצמה; לעומת זאת במצות פריה ורביה, הסיוע של האשה נעשה חלק ממשי ממצות הבעל, וההבדל היחיד ביניהם הוא שחובת המצווה חלה על הבעל בלבד.
ד. חיזוק והעמקה בביאור אד"ש
איתא במסכת יבמות באשה שלא היו לה בנים שתבעה את בעלה שיגרשנה ויתן לה כתובה, ואמר לה רב נחמן "את לא מיפקדת אפריה ורביה". וטענה היא "וכי לא בעיא הך איתתא חוטרא לידה ומרה לקבורה" (שהיא צריכה בן שיסעדנה בזקנותה ויטפל בקבורתה), ואמר רב נחמן "כי הא ודאי כפינן לבעלה". ומקשה חידושי אנשי שם על הר"ן: מדוע לא אמר רב נחמן שיש לה מצווה מצד שמסייעת לבעלה? ומבאר כ"ק אד"ש: הא דמסייעת לבעל היא דבר התלוי ברצונה – אם רוצה, יכולה להינשא ולסייע, ואז יהיה לה חלק במצותו; אבל מצד עצמה אינה מצווה על זה, ולכן אינה יכולה לתבוע את בעלה בדין שיגרש אותה כדי שתקיים מצווה זו, שהרי אין עליה שום ציווי.
הוספה – ראיית המטרה בכל פרט ופרט
במסכת שבת מובא: "אמר רבי יוסי: מימי לא קריתי לאשתי – אשתי, ולשורי – שורי, אלא לאשתי – ביתי, ולשורי – שדי". ופירש רש"י שאשתו היא עיקר הבית ושורו הוא עיקר השדה. ההסבר: רבי יוסי בכל עניין ראה את עיקרו ומטרתו, ולא את הדבר עצמו. כיוון שהנישואין הם הכנה לתכלית של קיום מצות פרו ורבו – הקמת בית בישראל – לכן ראה את "אשתי" רק כ"ביתי". (וכפי שמוסבר על ידי הראשונים שלא תיקנו ברכה על הקידושין מפני שהם הכנה בלבד לעיקר ולמטרה הבאים מאוחר יותר על ידי קיום מצות פרו ורבו.) בכך שונה נוהגו של רבי יוסי מחביריו, שאצל תנאים אחרים היו ימים שבהם ראו את עניין "אשתו" כשלעצמו, ודרך זו אף היא לפי התורה. אך דרכו של רבי יוסי הייתה שכל חיי הנישואין שלו היו כדי לקיים "פרו ורבו", ולכן ראה מלכתחילה רק את המטרה. וכן ב"שורי" ראה את "שדי" – את התבואות הבאות על ידי חרישה וזריעה, מראש לפני התוצאות.
מראי מקומות
גמרא קידושין, ריש פרק האיש מקדש – "מצוה בה יותר מבשלוחה". רמב"ם והרא"ש. חידושי הר"ן; חידושי אנשי שם. גמרא יבמות ("חוטרא לידה ומרה לקבורה"). גמרא שבת קיח,ב ופירוש רש"י. לקו"ש חי"ז פרשת 'אחרי', שיחה א' סעיף ד'.
תגובות
הוסף רשומת תגובה