מהי אמונה? — אמונה אינה ידיעה (סוגיית האמונה · א)
סוגיית האמונה · שיעור א
פתיחה
העיקר הראשון מעיקרי הדת היהודית שמנה הרמב"ם הוא:
"אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ הוּא בּוֹרֵא וּמַנְהִיג לְכָל הַבְּרוּאִים, וְהוּא לְבַדּוֹ עָשָׂה עוֹשֶׂה וְיַעֲשֶׂה לְכָל הַמַּעֲשִׂים".
אך קודם שנעמוד על תוכנה של אמונה זו, יש לברר שאלה קודמת: מהו עצם המושג 'אמונה'? האם היא הנחה שכלית, או תחושה פנימית ועצמית שאינה עוברת מאחד לשני? על כך נעמוד בשיעור זה.
א. אמונה אינה ידיעה
רבים תוהים וחושבים שהמושג 'אמונה' מיוסד על הוכחה שכלית או דוגמה מוחשית — אך טעות היא בידם.
שכן כאשר אדם מבין דבר בשכלו על ידי הסבר שכלי או מדוגמה מוחשית, אין הבנה זו נקראת 'אמונה', כי אם 'ידיעה', שהרי הבין את העניין בשכלו. ושם 'אמונה' חל רק במקום שבו מסתיימים השכל והשגת האדם, שאז ישנו צורך באמונה.
וכלשון אדמו"ר הזקן:
"כָּךְ אִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג מַהוּת דַּעְתּוֹ, רַק לְהַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שֶׁהִיא לְמַעְלָה מֵהַשֵּׂכֶל וּמֵהַשָּׂגָה" (שער היחוד והאמונה פרק ז).
וכלשון הרבי:
"יֵשׁ עִנְיָנִים שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג בַּשֵּׂכֶל, אֶלָּא צָרִיךְ לִסְמֹךְ עַל הָאֱמוּנָה שֶׁלְּמַעְלָה מֵהַשֵּׂכֶל. וְהַיְנוּ, שֶׁבַּדְּרָגוֹת שֶׁבָּהֶם שַׁיָּךְ עִנְיַן הַיְּדִיעָה וְהַהַשָּׂגָה אֵין צֹרֶךְ בְּעִנְיַן אֱמוּנָה, וְרַק כְּשֶׁמִּסְתַּיֵּם עִנְיַן הַשֵּׂכֶל וְהַהַשָּׂגָה אֲזַי יֵשׁ צֹרֶךְ בְּעִנְיַן הָאֱמוּנָה בִּדְרָגוֹת נַעֲלוֹת יוֹתֵר" (ספר המאמרים תש"ל עמוד שלט).
ב. משל הציור
ביאור הדברים: כשם ששני אנשים יכולים להביט בציור מסוים — ולאחד יתגלו רגשי חיבה לציור, ואצל השני לא מוכרח שיתגלו. וגם אם ינסה הלה לשכנעו בצורה שכלית שהציור יפה ומיוחד, ייתכן שלא יעורר אצלו שום רגש.
והסיבה לכך: ש'רגש' הוא דבר פנימי ועצמי, וכל אדם נמשך ומתרגש מטבע נפשו לדברים מסוימים, ואין טבע נפש אדם אחד דומה למשנהו.
על דרך זו הוא במושג 'אמונה': היא תנועה עצמית בנפש האדם שאינה ניתנת לשינוי ותזוזה.
ג. הוכחות — חיזוק ולא יסוד
מצד אחד ניתן לדבר ולהתווכח על האמונה ולנסות להביא הוכחות לאמתה. אך מצד שני, שלל הראיות אינן מהוות את יסוד האמונה ומקורה. כי כאשר האמונה מיוסדת על רעיון שכלי, אין שם 'אמונה' חל עליו אלא 'ידיעה שכלית'.
אומנם, ראיות שכליות יכולות להוסיף בהתאמתות האמונה ובחיזוקה — אך אין הן הבסיס לקיומה.
ולכן, כאשר ישנן שאלות וסתירות על אמונה מסוימת, אין האמונה נופלת כתוצאה מכך. כי כל יסודה הוא שאינה מיוסדת על ראיות שכליות, אלא היא תנועה עצמית בנפש האדם — שלמעלה מהשכל.
ד. אמונת כל ישראל
זהו פירוש המושג 'אמונה' באופן כללי. וכן הוא הפירוש לאמונה הקיימת אצל כל אחד מישראל בטבע נפשו — שה' בורא ומחיה את העולם בכל עת ורגע, כדברי חז"ל:
"יִשְׂרָאֵל נִקְרְאוּ מַאֲמִינִים בְּנֵי מַאֲמִינִים. מַאֲמִינִים — שֶׁנֶּאֱמַר (שְׁמוֹת ד, לא) 'וַיַּאֲמֵן הָעָם'. בְּנֵי מַאֲמִינִים — בְּנֵי אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר (בְּרֵאשִׁית טו, ו) 'וְהֶאֱמִן בַּהוי''" (שמות רבה פרשה ג, יב).
כלומר: לכל יהודי ישנה אמונה שהקדוש ברוך הוא בורא את העולם ומנהיגו.
השאלה הנמשכת
אלא שיש להבין: מדוע וכיצד נמצאת אצל כל יהודי האמונה בה' יתברך — הרי אמונה אינה עניין שכלי כי אם דבר עצמי ונפשי? וכשם שטבע ורגשי הבן אינם מוכרחים להיות כטבע הוריו, שכן לכל נברא תכונות המיוחדות לנפשו — מהי אפוא הסיבה שכל הנולד כיהודי מוטבעת בנפשו אמונה בה' יתברך?
הערה למעיין
מכיוון שהאמונה היא עניין נפשי ועצמי, יש ממוני המצוות (בעל הלכות גדולות ועוד) שלא מנו את האמונה בה' כחלק מתרי"ג המצוות — בשונה משיטת הרמב"ם — שכן האמונה במציאותו יתעלה היא העיקר והשורש שממנו נולדו המצוות, ו"הַמִּצְוָה לֹא תְּצֻיַּר בְּזוּלַת אֱלוֹהַּ מְצַוֶּה". האברבנאל פירש שמצוות האמונה היא להאמין בשלמות הבורא כמחויב המציאות. ואדמו"ר הצמח-צדק (במצוות האמנת אלוקות) מבאר שהציווי להאמין הוא להכיר שהקדוש ברוך הוא נעלה לגמרי מגדרי השכל והנבראים — סובב כל עלמין וממלא כל עלמין כאחד — ודבר זה לא ניתן להיתפס בשכל, ועל כך נדרש ציווי האמונה.
מקורות
- רמב"ם, פירוש המשניות, סנהדרין פרק 'חלק' (העיקר הראשון).
- שמות רבה פרשה ג, יב.
- תניא — שער היחוד והאמונה, פרק ז.
- ספר המאמרים תש"ל, עמוד שלט.
- אברבנאל; דרך מצוותיך — מצוות האמנת אלוקות (לאדמו"ר הצמח-צדק).
- לעיון נוסף בכללות הסוגיה: ספר החינוך מצווה כ"ה; אנציקלופדיה תלמודית ערך 'אמונה'; תניא לקוטי אמרים פרקים יח, כט, מב; קונטרס אמונה ומדע.
מעובד מתוך הספר "אמונה · ביטחון · גאולה — במקורות חז"ל ובראי החסידות".
המשך הסדרה יבוא אי"ה בשיעור הבא: "כל יהודי מאמין".
תגובות
הוסף רשומת תגובה